1. הראי"ה קוק, עין איה, שבת ב, רמד
"סימן לגסות הרוח עניות."
א. אמנם העושר, יחש הקנינים של האדם אליו, כבר נודע שיסודו הוא הדמיון האומר זה ביתי וזה שדי, ובזה יטיב לבו ויתענג.

ב. ובהיות זה הציור המענג סר מעמו כבר לא ידע מנוח. הנה המטרה של אותו הציור היא, שיפעל יפה על החשק של הקנינים הנדרשים למצב הקיום הפרטי של הפרט ולהקיום הכללי של הכלל.

ג. ההכשר של גסות הרוח הוא בא מההפלגה הדמיונית העוברת כל גבול, המיחסת לעצמה את כל חמדה וכל גדולה, אפילו אם תהיה רחוקה ממנו עד מאד ודעתו תזוח ולא ישא עין לשום מחזה המראה לו חלישות כח וחסרון השלמה.

ד. ע"כ רק העניות היא תגלה את החולשה, היא תפקח את העינים להביט שאין המציאות משחקת לפניו כ"כ כדמיונו. ואז יבא לידי חשבון לסמן את ציוריו במה שמיחס לעצמו לפי הגבלתם, וממילא יסור מדרך הכסל של גסות הרוח.

ה. אמנם עניות דתורה תהיה הסיבה היותר נאותה לצורת האדם המשתוקקת למצא עושר פנימי המובטח בעצם , לא עושר מדומה, וכשבחדרי נפשו פנימה לא ימצא רכוש רוחני שיתן בידו די ספק פעולת הנפש הקבועה שהיא פעולת המחשבה, זאת היא ההדרכה האחת להשפיל דעתו, שרק ע"י ההגבלה הנכונה של ערכו הרוחני ישא ויסבול עמל הקנינים החמריים והרוחניים, עד שיזכה באמת למה שהוא עלול לזכות להם. ע"כ תהיה העניות הסימן הראוי לגסות הרוח, ועם כל רעתו יש בו
נטיית רפואה תכונית.

2. הראי"ה קוק, אורות הקודש ד, עמ' תעו - - הענוה והכרת האמת-
הענוה מנמיכה את הדעת העליונה של האדם, ומורידה את אורה לעומק עומקה של נשמתו, וע"י זה מכיר הוא את האמת לאמתה. וכפי רוב הענוה האמת האלהית מתגלה אליו. וכל הדעות הרעות, ותולדותיהן, וכל מיני דרכי עבודה זרה, הכל נובעים הם ממקור המשחת של הגאוה , שהיא מרימה את הלב, ואינה מניחה להאור של הנשמה לחדור לעומק העצמיות של האדם, ונשאר כולו שקוע באפלה.
3. תלמוד בבלי, מסכת יבמות סג ע"א - א"ר אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: +בראשית ה'+ "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם". וא"ר אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנא': +תהל' קט"ו+ "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"... וא"ר אלעזר: עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, שנאמר: (יחזקאל כז) וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו. ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנאמר: וירדו. רבי אלעזר חזיא לההיא ארעא דשדי ביה כרבא לפותיא, א"ל: אי תשדייה לאורכיך, הפוכי בעיסקא טב מינך. (פרש"י: "אי תשדייה לאורכיך"- כלומר אפילו תחזור ותחרשנה לא יועיל כלום לפי עסקא. "דהפוכי בעסקא טוב"- להרויח יותר.)
4. תלמוד בבלי, מסכת סוטה ה ע"א
א"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח - ראוי לגדעו כאשירה, כתיב הכא: +ישעיהו י'+ ורמי הקומה גדועים, וכתיב התם: +דברים ז+ ואשיריהם תגדעון. וא"ר אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אין עפרו ננער שנא': +ישעיהו כו+ הקיצו ורננו שכני עפר, שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו גסות הרוח - שכינה מיללת עליו, שנאמר: +תהלים קלח+ וגבוה ממרחק יידע. דרש רב עוירא, ואיתימא רבי אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם - גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא': +תהלים קלח+ כי רם ה' ושפל יראה.
5. ר' יעקב אבן חביב, עין יעקב-יבמות סג, ע"א
שיעמדו על הקרקע- ר"ל שיניחו אומנותן החשובה לעבוד עבודה הפחותה מכל בעוה"ז, דהיינו עבוד קרקע, שכל עצמן לעתיד לא יבקשו רק עבודת קרקע (מהרש"א). והיא ההבטחה כי פי שנים לה בטובה ומי יתן ויקויים בנו זאת, כי איך יפרה בלב האמונה הזכה בה', ואיך תשלחנה פארות הבטחון , והעינים הצופיות רק לחסדי ה' וטוב, אם לא לרגלי עבודת האדמה הנקיה. ולא תוסיף תת שורש פורה בלב מן עוול המסחר הרמיה , הנותן כח וחיל רק לידי עושיו ותשכח א-ל מחוללם, כי יאמר כחי ופועל ידי ותבונתי עשה לי כל החיל הזה, ואיפה המדות ההסתפקות ועזיבת המותרות אם לא ע"י עמל האדמה, עי היא איננה מעשרת לבעליו ואיננה מניחה חשק ואהבה להון ועושר וכבוד כי אם לחם לאכול ובגד ללבוש לחיות חיי נעימים בשובע שמחות... והיא אומנות פחותה שאינה מגבהת הלב ומסירה כל קנאה וכל כבוד אשר המה כל שורש פורה ראש ולענה.

6. תלמוד בבלי, מסכת נדרים פא ע"א- הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר: +במדבר כד+ יזל מים מדליו.

7. תלמוד בבלי, מסכת עירובין כא ע"ב - מאי דכתיב +שיר השירים ז'+ לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דדי לך. לכה דודי נצא השדה אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר, "נצא השדה" - בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק. (פרש"י:כרכים- מקום שווקים הן, וישוב גדול, ורגל רוכלין וסוחרין מצויה שם - לפיכך גזל ועריות נוהג בהן. השדה - בני בגא ועובד אדמה, ועוסקין בתורה מתוך דוחק).
8. ר' בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות (תרגום: ר"פ ליברמן), שער חשבון הנפש, פרק ג
וכבר הזהיר אותנו שלמה המלך החכם, לא להשקיע חריצות והתמסרות בצבירת הרבה ממון, באמרו (משלי כג, ד), "אל תיגע להעשיר"... וכן ביקש החסיד אגור בן יקה מא-להיו... להרחיק ממנו את העושר המביא לידי מותרות, ואת העניות המביאה לידי התרוקנות מהתורה והמוסר באמרו (משלי ל, ז), "שתים שאלתי מאתך: רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי, פן אשבע וכחשתי אמרתי מי ה' ופן אושר וגנבתי". וכן יעקב אבינו ע"ה ביקש מאלהיו רק לתת לו כדי סיפוקו, כמו שאמר (בראשית כח, כ), "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש".

9. הראי"ה קוק, מוסר אביך, פרק ג- בירורי מדות הנפש, עמ' עמ' סד
כי העצבות לא תבא כ"א אחרי החליטו היות ערכו האישי מרומם והוא ראוי לגדולות, ולמורת-רוחו הוא מוצא בעצמו חסרונות ומחסורים, שלא כראוי לו, וזה בודאי מדאיב לב ונפש, ואין בו ממדת האמת . אבל הענוה באה אחרי ידיעתו שאין ענינו בעצמו ראוי אל שום גדולה וכל גדולה וטובה שתגיעהו היא חסד השי"ת עליו. אז... רק ישמח במנת גורלו, ומעט הטוב אשר ימצא בעצמו יודה לד' חסדו עליו, וגם יזדרז לקנות עוד הרבה מעלות חמודות, שכיון שרואה שעם היותו בלתי-ראוי מצד עצמו גבר עליו חסד השי"ת להיטיבו, כזאת יספיק ג"כ להקנותו גדולות ונפלאות מאלה.

10. שם, עמ' סט
ועם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלמות לא תמנעהו כלל משמח בהמעט שיש לו, שכיון שדעותיו ומדותיו הולכות על דרך חשבון האמת אין רעיון אחד מעכב את חברו כלל. אבל הסכל, שאינו מרגיל עצמו להבחין עניניו ע"פ האמת, אי-אפשר לו שישמח כ"א כשיצייר בדעתו שאין לו שום חסרון, וכיון שיצייר איזה חסרון בעצמו תתבלבל אצלו שמחתו אפי' ממה שראוי לשמוח בו, והוא מפני שאין שמחתו תלויה בידיעה אמיתית כ"א בציור דמיוני , וכיון שהדמיון מצייר לו חסרון שוב אין לו מקום לשמחה, כי הדמיון הוא קרוב לחומר בטבעו ואינו רחב בגבוליו שיקבל הציור של מעלת האמת עם ציור החסרון בבת- אחת. משא"כ הידיעה של השכל הצרוף, שנחלתו היא בלי מצרים דחוקים ומניח כל דבר על מכונו ואינו זז משמוח בחלקו הטוב עם עוצם כוספו למלאות חסרונותיו שמרגישים מאד. "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שלום".