1. הראי"ה קוק, עין איה שבת ב, רמג, על שבת לג ע"א
"סימן לשנאת חנם ירקון."
א. כשם שמתקלקלים אצל האדם לפעמים כחותיו המוסריים שכלפי פנימיותו, בציורים העצמיים של עמקי נפשו ונטיותיה הרבות, כן מתקלקלות אצלו לפעמים נטיותיו המוסריות שכלפי חוץ , שכלפי החברה בכללה.

ב. כשלא ימצא האדם יסוד פנימי בנפשו לאהבת הבריות מצד רוממות טבע נפשו וקדושתה העליונה האצולה מקרבה מיוצרה, שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה, ט), אז הוא עלול מיד לפול בפח שנאת הבריות, שנאת חנם.

ג. אותו הכח שהוא כולו כלפי חוץ הוא מתרפא דוקא בכשלון חיצוני מוחלט שבאדם, בירקון. שיותר מדי תוכר החמלה הראויה מכל רואה פניו להתעוררות מחזה של איש אומלל ורע פנים שכמותו, שבהכרח תוציא ההתפעלות עצמה של מדת הרחמים והחמלה הנטועה בכל לב בשר את הרגשות ההם אל הפועל, והיו למעורר גדול למי שנלקה בליקוי של חסרון היסוד לאהבת הבריות, עד שבא לידי הירידה של שנאת חנם, שיעירו שאמנם (טבע) האהבה היא טבעית לאדם, וכח הרחמים המתעורר למחזה החיצון של כל אומלל הלא הנה התפרצות של מדת האהבה הגנוזה . ובזה ירפא ההכשר לשנאת חנם הגנוז בתוך הלב מחסרון כח פנימי המונע פעולתו. סימן לשנאת חנם ירקון.

2. הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, מוסר הקודש, עמ' שכג
אהבת חנם ושנאת חנם - י
ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם, היורדת מראש צורים, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם.

3. עולת ראיה ב, עניני פסח, עמ' רמד
חירותנו וביעור חמץ. אלה השנים המסמנים לנו את חג הגאולה, חג הפסח, זמן חירותנו. ולדורות מה אנחנו למדים מאלה שני הנושאים הללו התלויים זה בזה ? התשובה הנצחית היא, שתנאי הגאולה שנים המה: החירות העצמית, חירות הגוף מכל שיעבוד זר , מכל שיעבוד הכופה את צלם א-להים אשר באדם להיות משועבד לכל כח אשר הוא מוריד את ערכו , את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי-אם ע"י חירותה של הנשמה, חירות הרוח מכל מה שהוא מטה אותה ממסילתה הישרה והאיתנה היצוקה במהותו העצמית...

4. הראי"ה קוק, אורות עמ' , אורות ישראל, א, ד
עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב , זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל . זאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ. הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפּעַל בְּכָל גְּוָנָיו. וְזֶהוּ סוֹד הִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּאֻלָּה שֶׁבָּאֻמָּה, הַנּוֹתֵן לָהּ כּחַ לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּאפֶן הַמַּפְלִיא אֶת לֵב כָּל חוֹשֵׁב. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּעמֶק חֶפְצָהּ אֵינֶנָּה מְחֻלֶּקֶת מֵהָאֱלֹהוּת כְּלָל [ע' זהר משפטים קכו., "כנסת ישראל לא מתפרשא מקב"ה", וויקרא ז:, "ישראל אחידן ביה והוא אחיד בהו"], הִיא מַלְבֶּשֶׁת אֶת הָאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, וַחֲפֵצָה בַּהֲוָיָתָהּ אֶת הַחֵפֶץ הָאֱלֹהִי שֶׁל טוֹב ד' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. זֶה הַטּוֹב הוּא הַסּוֹד שֶׁל הַגְּאֻלָּה , הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא, הַטּוֹב מֻכְרָח לְנַצֵּחַ אֶת הַכּל , וְהַחֵפֶץ הֶעָמק וְהַמֻּטְבָּע שֶׁל הַטּוֹב, וְהַשִּׁקּוּק הַפְּנִימִי לוֹ בְּעֶצֶם תּוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הַמִּתְבַּלֵּט בִּתְפִלַּת הָאֻמָּה הַפְּנִימִית, מַסְמִיךְ לָהּ אֶת הַגְּאֻלָּה. "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, זֶה שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה" [ברכות י ע"ב, ע"פ מלכים-ב כ, ג].

5. הראי"ה קוק, מדות הראיה, אהבה א
האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל.

6. הראי"ה קוק, אורות, אורות ישראל / פרק ד, א
אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהָעֲבוֹדָה שֶׁל הַסָּנֵגוֹרְיָא עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָטִים אֵינֶנָּה רַק עֲבוֹדָה הֶרְגֵּשִׁית לְבַדָּהּ, כִּי-אִם מִקְצוֹעַ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְחָכְמָה עֲמֻקָּה וּרְחָבָה, רַבַּת הָעֲנָפִים, שֶׁכֻּלָּם צוֹמְחִים וְיוֹנְקִים מִלְּשַׁד טַל אוֹר תּוֹרַת חֶסֶד.

7. משלי כז, יט
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם.

8. פירוש הגר"א, שם
כמו המים שמראין פני האדם כפי מראהו לְהַמים: אם יעקם פניו גם המים יתראו כן, כן לב האדם לאדם אם לבו טוב לאותו אדם הוא גם כן טוב עִמו אף שאינו ידוע לבו של אדם

9. אבות ד, ב
שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה, מצוה, ושכר עבירה, עבירה.

10. בראשית לג, יז
וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

11. אור החיים הקדוש, שם
"נסע סכותה". פירוש וטעם קריאת שמה סכותה בשביל שלמקנהו עשה סוכות על כן וגו' ולא אמר לסוכות שאז תבין שקודם בא יעקב היתה נקראת סוכות ולא כן הוא. ואם תאמר וכי בשביל שעשה שם יעקב סוכה יקרא למקום כן, אולי כי עשה דבר חדש בחמלתו על המקנה מה שלא עשה כן אדם קודם שיכין סוכה לבהמות ולשינוי חדש קרא המקום עליו:

12. זוהר, רעיה מהימנא
... בשעת נעילה, דהא אתפרש [עשו, הסטרא אחרא] מעמא קדישא, כיון דההוא מקטרגא אזיל ואתפרש מנייהו, בעי קוב"ה למחדי בבנוי. מה כתיב "ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות, על כן קרא שם המקום סוכות". כיון דיתבו בסוכות הא אשתזיבו מן מטקרגא וקוב"ה חדי בבנוי.