וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם | הרב שמואל אליהו | Beit Midrash

Sections

קטגוריה משנית

Family and Society
The Land and the Fruit

The Torah study is dedicatedin the memory of

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

14 min read

ורָחֵל עֲקָרָה – עִקָּרָה רָחֵל
אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה
ליל י"א בחשוון הוא ליל פטירתה של רחל אמנו. על המילים "ורָחֵל עֲקָרָה" אמר רבי יצחק במדרש (רבה בראשית עא ב): "רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר ורָחֵל עֲקָרָה – עִקָּרָה רָחֵל". וצריך להבין איך מוציאים את המשפט הזה מידי פשוטו. איך הופכים "עקרה" שהוא דבר שלילי, ל"עיקרו של בית" שהוא בוודאי דבר חיובי.
גם בברכות החתונה אנו קוראים לשכינה, היא ציון, "עקרה". גם שם מתהפך הצער לשמחה והעקרה שמחה בבניה. "שֹוֹשֹ תָּשִֹישֹ וְתָגֵל עֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָה בִּמְהֵרָה בְּשִֹמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַֹמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ".
גם בנבואת הגאולה קורא הנביא ישעיה (נד) לעם ישראל עֲקָרָה שצערה הופך לשמחה בריבוי הבנים. "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ". איך עֲקֶרֶת הַבַּיִת הופכת להיות אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהילים יג ט)?
לֹא נִשְׁתָּעַבֵּד יַעֲקֹב אֶלָּא בִּשְׁבִיל רָחֵל

קול צופיך - הרב שמואל אליהו (630)

הרב שמואל אליהו

213 - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'

214 - וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

215 - גאולת ישראל – גילוי כבוד ה' בעולם

ומהו עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת? עיקר בבית יעקב אבינו. "שֶׁלֹא נִשְׁתָּעַבֵּד יַעֲקֹב בּבֵית לָבָן אֶלָּא בִּשְׁבִיל רָחֵל" (ילקוט שמעוני רות ד תרו). בשבילה הוא עבד את שבע השנים הראשונות, ובשבילה הוא גם עבד את שבע השנים הבאות.
בעקבות המקום המכובד שנתן יעקב לרחל אמנו, מקדימים כל העם את רחל ללאה בברכתם לבועז. הברכה שבסופו של דבר מקימה את בית מלכות דוד: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם". בכל העם הזה היו רבים מבני בניה של לאה, "אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא בּוֹעַז וכּל סַנְהֶדְרִין שֶׁלּוֹ מִלֵאָה, הָיוּ מוֹדִים שֶׁעִקָּר הַבַּיִת הִיא רָחֵל".
רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ
גם עיקר בניינו של בית ישראל בתהליך שיבת ציון נעשה על-ידי רחל אמנו. כך מתאר ירמיהו הנביא את התהליך: "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מדייק ואומר כי בפעם הראשונה הקב"ה מבטיח לרחל שישובו מארץ אויב, ארצות שבהן רדפו אותנו וצררו אותנו כאויבים, לארץ-ישראל. ובפעם השנייה מבטיח ה' לרחל: באחריתך תהיה תקווה שישובו בנים לגבולם. משמע שבפעם הראשונה הם לא ישובו לכל גבולות ארצם. ואכן בהקמת המדינה הגבולות היו חצויים. רק במלחמת ששת הימים שבנו יותר לגבולנו, ובע"ה נשוב לגבול שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים.
בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן
במדרש רבה (איכה הקדמה פסקה כד) מתוארת תפילת האבות על הגאולה וכל הקטרוגים שכנגדם. המדרש מתאר שם את אכזריות אויבי ישראל, ובוודאי הכוונה לאכזריות הלא נתפסת שהייתה בשואה. המדרש מתאר את התפילה של רחל במלוא העוצמה.
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני.
ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן. מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". וכתיב: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". וכתיב: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
עיקרו של בית המקדש
ואולם לא רק עיקרו של בית היא רחל. הגמרא אומרת כי עיקרו של בית המקדש היה בנחלת בני רחל. "דתניא. מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, היכל ובית קדשי הקדשים" (יומא יב ע"א). מסתבר שעיקר מקום השראת השכינה היה בנחלת בניה של רחל. ההיכל, הכרובים, הלוחות, המנורה, מזבח הקטורת והשולחן. כל השאר היה בנחלת יהודה.
האר"י ז"ל כותב ב"שער הכוונות" (דרושי תיקון חצות דרוש א) כי כשאנו אומרים בתפילה "ציון" אנו מכוונים למדרגתה של רחל, וכשמתפללים על החזרת השכינה ל"ירושלים" מכוונים למדרגתה של לאה. רמז לדבר הוא ש"ציון" בגימטרייה הוא "יוסף".
בתפילת י"ח ניכר הבדל המדרגות בין החזרת השכינה לירושלים להחזרת השכינה לציון. כל אחת זוכה לברכה בפני עצמה. על ירושלים מבקשים ב"תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם", ועל החזרת השכינה לציון מבקשים ב"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן".
כך אנו מבקשים בברכת המזון ובברכת "מעין שלוש" גם על ציון וגם על ירושלים. "רַחֵם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְֹרָאֵל עַמָּךְ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ". כל שֵם עוסק במדרגה אחרת של השראת השכינה בישראל. מדרגה אחת היא על בניין ירושלים, ומדרגה אחרת על נוכחות ה' בתוכנו, שרוצה בנו ומקבל התפילות, כמידתה של רחל שתפילתה נשמעת באהבה. "רְצֵה ה' אֱלֹקֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה. וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וְאִשֵּׁי יִשְֹרָאֵל וּתְפִלָּתָם. מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְקַבֵּל בְּרָצוֹן".
נוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם בנחלת יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה
אין זה מקרה שעיקרו של בית המקדש הוא בנחלת בניה של רחל. במשך מאות שנים לא ידעו ישראל מהו מקום המקדש. מהו המקום שבו הייתה עקידה. מהו המקום שעליו נאמר: "כי אם במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". מהו המקום שבו בחר ה' להשרות את שכינתו.
הגמרא מספרת שדוד המלך מצא את המקום של בית המקדש בנחלת בנימין, בנחלת בניה של רחל. באותה שעה קרא דוד לבית המקדש "נוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם" (זבחים נד ע"ב). שם הולם לרחל אמנו ולבניה, שהיו בעלי יופי נדיר ומיוחד. היחידים שעליהם נאמר בתורה, בנביאים ובכתובים "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה".
הסביר רש"י על רחל אמנו כי "יְפַת תֹּאַר" זו צורת פנים נאה, ו"יפַת מַרְאֶה" זה הזִיו. העיניים המאירות והפנים הקורנות. על זה נאמר: "עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" (קידושין מט ע"ב).
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי
היותה של רחל "עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת" לא בא לה בקלות. המעמד המיוחד הזה צמח מתוך המשברים שרחל העֲקָרָה עוברת. חיים מלאי כאב ובכי. יעקב רואה ברוח קודשו את חייה הקשים של רחל, וכשהוא פוגש אותה לראשונה הוא בוכה. רש"י מסביר כי באותה שעה רואה יעקב ברוח הקודש שרחל תמות מתוך צער בדרך, ולא תזכה להיקבר אתו במערת המכפלה.
האמת היא שלמרות היופי המיוחד שלה, למרות האהבה הגדולה של יעקב אליה, לא היה לה כמעט יום אחד של שמחה בחייה. בנערותה היא רועת צאן. כשמגיע החתן המיועד שלה היא צריכה לחכות לו שבע שנים. וכשמגיע סוף-סוף יום חתונתה, יום שמחת לבה, אביה מרמה אותה ומחתן את אחותה במקומה. האיש שהיא אמורה לסמוך עליו יותר מכל אדם אחר מפר את אמונה.
גם ביום חתונתה היא לא מגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. היא לא לבד בבית. אחותה הגדולה הופכת לצרתה, "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ". אחותה יולדת, השפחות יולדות, ועד שנולד יוסף היא מרגישה חרפה. "וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי".
בכל התקופה הזאת לא הייתה לה כתף תומכת. הכאב שלה גדול, והיא מנסה לבטא את כאבה: "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". ואולם בעלה לא מבין את כאבה וכועס עליה. "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". חכמינו במדרש (רבה בראשית עא ז) הביאו את תשובת ה' ליעקב: "אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה".
אחר כך נולד לה בן נדיר ביופיו, ומתוך יופיו המיוחד הוא מושך קנאה (יוסף בגימטרייה קנאה). אחיו לא יכולים לדבר אתו לשלום. רחל מצפה לבן אחר שיחיה ברוגע עם אחיו. "יוסף ה' לי בן אחר". אבל כשהוא נולד היא לא זוכה לראות בשמחתו. היא מתה בלדתה וקוראת לו "בן אוני", ומסביר רש"י: "בן צערי".
לא רק רחל בוכה. גם בניה בוכים. יוסף עובר חיים לא פשוטים עד שהוא זוכה למלכות. גם כשהוא מלך הוא בוכה כמה וכמה פעמים. בוכה על הקשר הנורא בינו לבין אביו ובני משפחתו. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה א).
גם אנחנו בוכים כשאנחנו זוכרים את ציון (ציון בגימטרייה יוסף). "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".
הבכי של רחל הוא לא בכי של רחמים עצמיים, אלא בכי בונה. מתוך כאב היא מוסרת את הסימנים לאחותה. זה בכי של אשה עקרה שהופכת להיות עיקרו של בית. ממש כמו הצער של יעקב, שהופך את הכאב למנוף של הצלחה. כמו יוסף שלא נוטר לאחיו על מכירתו, אלא רואה בה את עצת ה' שחשבה לטובה. "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב" (בראשית נ כ).

שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר
אבות מלאכה אסורים מן התורה
תפילתה של רחל הייתה לשיבת הבנים לגבולם. שיבה זאת מחזירה אותנו למצוות התלויות בקדושת ארץ-ישראל. היום אנו לומדים אותן ומקיימים אותן מדרבנן, ובע"ה בקרוב נזכה לקיימן מדאורייתא.
על מלאכות שביעית אמרה הגמרא (מועד קטן ב ע"ב) "משקין בית השלחין במועד ובשביעית". בחול המועד ובשנת שמיטה מותר להשקות את "בית השלחין". שבדרך כלל השדה הזאת מושקית בידי אדם ולא סמוכה על מי גשמים בלבד. אבל אסור להשקות שדה שמושקית בדרך כלל במי גשמים.
מקשה הגמרא, והלוא השקיה בשביעית היא אסורה או משום תולדת "זורע" או משום תולדת "חורש". איך התירו אפוא מלאכות אלו, שהן תולדות למלאכות האסורות מן התורה? רבא אומר "אבות – אסר רחמנא. תולדות – לא אסר רחמנא". התורה אסרה רק את אבות המלאכה בשביעית שהם זריעה, זמירה, קצירה ובצירה (ויש אומרים גם חרישה ונטיעה). אבל לא אסרה לעשות בשביעית מלאכות שהן תולדות. השקיה היא תולדה, ולכן היא מותרת במקום הכרחי.
תולדות מלאכה אסורות מדרבנן
מקשה הגמרא: וכי תולדות מלאכה לא נאסרו בשביעית? והרי למדנו שתולדות אסורות: "והתניא. 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר'. אין לי אלא זירוע וזימור. מנין לניכוש (לא מנכשים עשבים רעים מהשורש) ולעידור (תחת העץ) ולכיסוח (לא מכסחים עשבים רעים מלמעלה)? תלמוד לומר: 'שָׂדְךָ – לא' 'וְכַרְמְךָ – לא'. 'לא' – כל מלאכה שבשדך. ו'לא' – כל מלאכה שבכרמך.
מנין שאין מקרסמין (לא זומרים ענפים יבשים) ואין מזרדין (לא זומרים ענפים לחים להקל מעל האילן) ואין מפסגין באילן (אין מושיבים תמיכות לאילן צעיר)? תלמוד לומר: 'שָׂדְךָ – לא' 'וְכַרְמְךָ – לא'. 'לא' – כל מלאכה שבשדך. ו'לא' – כל מלאכה שבכרמך.
מנין שאין מזבלין (לא שמים זיבול ודישון) ואין מפרקין (לא מסירים אבנים מסביבות האילן) ואין מאבקין (לא מכסים שורשים בעפר) ואין מעשנין באילן (לא מעשנים בעשן תחת האילן, כדי שינשרו התולעים שעליו)? תלמוד לומר: 'שָׂדְךָ – לא' 'וְכַרְמְךָ – לא'. 'לא' – כל מלאכה שבשדך. ו'לא' – כל מלאכה שבכרמך".
תולדות מלאכה מותרות במקום הפסד
ואע"פ שנאסרו כל המלאכות שהוזכרו לעיל, התירו חכמים בשביעית כמה מלאכות: "יכול לא יקשקש תחת הזיתים (לא יעדור תחת עצי זית), ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים (עוגות שתחת העצים) מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים (גומות תחת הגפנים שיתאספו שם מי ההשקיה)? תלמוד לומר 'שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע'. 'זריעה' בכלל היתה, ולמה יצתה?".
אם כל מלאכות הכרם והשדה אסורות, למה התורה פירטה איסור מפורש על זְרִיעָה, זְמִירָה, קְצִירָה ובְצִירָה? לומר לך שרק אלו אסורות מהתורה. כל שאר המלאכות אסורות מדרבנן אם מטרתן "לאברוי אילנא" – לשפר את האילן. אבל "לסתומי פילי", לסתום חורים שנפערים באדמה אחרי שיטפון וחושפים את השורשים, מותר. וכן מותרת כל מלאכה שנועדה למנוע נזק.
מלאכות דאורייתא לאוקמי אילנא
הסביר הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א י): "ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה – תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו. שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם".
מלשון הרמב"ם משמע שמלאכות שאסורות מהתורה, אסורות בשביעית אפילו אם הן נועדו לאוקמי – לשמר את המצב הקיים (פאת השלחן כ' י'. החזו״א שם סי' כ"א אות י"ז. שבת הארץ קונטרס אחרון סי' ב' ב'. תורת שביעית הלכה י"א. שו"ת בית הלוי ח"ג סי' א' אות ח'). לדעת רבנו חננאל (ע"ז נ ע"ב) מותר לעשות מלאכות מדאורייתא לְאוֹקְמֵי, כלומר לשמר את המצב הקיים. לדעתו מותר לזמור לאוקמי, למרות שהוא אב מלאכה דאורייתא (כן משמע גם בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' נ"ב).
כיוון שבכל ענייני שמיטה אנו פוסקים כדעת הרמב"ם, אנו מקבלים את הפסק של רבנו חננאל רק במקרה של הפסד מרובה. גם במקום שיש ספק אם המלאכה היא לקיום או להשבחה, אנו פוסקים להקל כדעת רבנו חננאל (חזו״א שם סי׳ ט"ז אות י"ג).
מלאכות לאוקמי פירא
האם ההיתר של "אוקמי" הוא רק לקיים את העצים, או אפילו לקיים את הפירות? האם מותר לרסס מפני חרקים שפוגעים רק בפירות? לדעת הרב קוק זצ״ל (שבת הארץ פ״א ה״ה אות ט"ז, כ"ז/1. ה״י אות ב'/4. הט״ו אות ד'), מותר לעשות רק פעולות הדרושות לשמירת העץ, לשמירת פירות השנה השישית או השנה השמינית, אבל אסור לעשות פעולות לשמירה על פירות השנה שביעית שהם הפקר. ומשמע מדבריו שמותר לעשות מלאכות לאוקמי של העץ, אף אם כתוצאה מכך האילן ממשיך לצמוח (ועי׳ שבת הארץ פ״א ה״ה אות כ"ז/2, קונ״א סי׳ י"א ד״ה "ובזמירה").
לדעת החזון אי"ש, מותר לעשות פעולות על מנת לשמור על פירות העץ. ואומרים בשמו שמותר בשעת הדחק לעשות כל פעולה הנדרשת למנוע הפחתה גדולה בכמות היבול ובאיכותו ביחס למה שמקובל בשנה רגילה (עיין חזו"א סי׳ כ"א ס״ק י"ד). יש אומרים שאין לעשות מלאכות למנוע הפחתת היבול, ומותר לעשותן כשיש חשש להפסד של רוב הפירות.
דעת מרן הרב אליהו זצוק"ל הייתה כי מותר לעשות פעולות לשמירת הפירות הקיימים, אולם אין לעשות את הפעולות הנדרשות להגדלת כמות היבול ואיכותו מעבר למה שקיים. ומסתבר שפעולות הנעשות לשמירת הקיים מותרות גם אם משום כך ממשיכים הפירות לגדול ולצמוח. אבל אין לעשות פעולות להגדלת היבול כדי שיהיה בכמות ובאיכות כמו בכל שנה, אלא בשעת הדחק כשעושים היתר מכירה.
מלאכות לאוקמי ארעא
האם מותר לעשות מלאכות על מנת לשמור על הקרקע שלא תיסחף וכדומה? מלשון הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א י) שהבאנו לעיל שכתב: "ומפני מה התירו כל אלה? שאם לא ישקה – תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה", משמע שכשם שמותר לבצע מלאכות במטרה להגן על הצמחים מנזק, כך מותר לבצע פעולות למניעת נזק מן הקרקע. אומנם אין לעשות כל פעולה או מלאכה למנוע נזק אם ידוע שניתן יהיה לתקנו לאחר השמיטה מבלי שייגרם נזק מתמשך (חזו״א סי׳ כ"א אות י"ז). ובספק – אפשר להקל (חזו״א סי׳ ט"ז אות י"ג).
שעון שבת הארץ
שביעית נקראת "שבת הארץ". האם מותר לכוון בסוף השנה השישית טפטפות ודישון שמופעלות על-ידי מחשב כדי שישקו כל השנה השביעית בשביל להרבות ולהגדיל את העץ או את הפירות? לדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל, מצוות שמיטה שונה ממצוות השבת. שבשבת האדם צריך לשבות, הוא ושורו וחמורו. אבל הדומם שלו לא חייב לשבות. לכן מותר לכוון שעות שבת שידליק ויכבה בשבת.
לעומת זאת בשמיטה יש חובה על האדם שהאדמה שלו תשבות, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'". מהסיבה הזאת, אין לבצע את המלאכות האסורות אף על-ידי גְּרָמָא (עיין תוס' ר"ה ט: ומנחת חינוך קיב. וע״ע שבת הארץ פ״א אות ב' הערה 6, ובקונטרס אחרון שם סי׳ א' סעי׳ 1).
בשעת הדחק, עדיף לעשות את המלאכות בדרך גרמא כזאת מאשר בידיים (עי׳ חזו״א, תשובות וכתבים סי׳ ל"ג; הר צבי סי' ל"ב-ל"ג), ומלאכה הנעשית באמצעות טרקטור או מכונה אחרת נחשבת למעשה בידיים (הגרב״צ עוזיאל התוה״מ ד' עמ׳ קמ"א החזו״א סי׳ כ"ה ס״ק ל"ח, סי׳ כ"ז ס״ק א').

ירקות מגינה פרטית
קטיף בשמיטה
למרות שהתורה אמרה: "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר", כתבה תורה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". מכאן למדו חכמים "שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרין – לוקה. כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו. אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד א).
ירקות שמותר לקטוף בשמיטה
בפירות עץ חובת השמיטה קיימת רק בפירות שחנטו בשנת השמיטה (מלבד פירות הדר שיש מהדרים לנהוג בפירותיהם קדושת שביעית אם נקטפו בשמיטה). בירקות שנקטפו בשמיטה יש קדושת פירות שביעית. בירקות רב-שנתיים אין איסור ספיחים ומותר ללקטם בשמיטה מעט מעט לפי צורך הבית. מדובר בירקות שיש להם פקעת באדמה, בדומה לבצל. או ירקות כמו נענע או בננה וכן שאר צמחי תבלין שנשארים באדמה משנה לשנה. בירקות אלו יש קדושת שביעית ולכן לא יסחר בהם וישמור על קדושת הפירות שלא להפסידם בידיים.
לעומת זאת אסור לאדם ללקוט מגינתו ירקות חד-שנתיים כמלפפונים או עגבניות שיש בהם איסור ספיחים, אפילו אם נשתלו לפני שנת השמיטה (ומי שגר בדרום הארץ בגבולות עולי מצרים, יכול לקטוף גם עגבניות ומלפפונים אם נזרעו בשישית).
ירקות הצומחים בתוך הבית
יש מחלוקת אם ירקות הצומחים בעציצים בתוך הבית מותרים בשמיטה. לחקלאים מקלים לנהוג ע"פ דעת "פאת השולחן" (הלכות שביעית סי ' א' אות נ"ב ובסי' כ'). אבל אדם פרטי בביתו לא ישתול בעציץ בתוך הבית. אומנם אם גדלו ירקות בעציצים בתוך הבית או במרפסת – אפשר להתיר קטיף של כל סוגי הירקות. אפילו מלפפונים ועגבניות (ע"ע ב"ספר השמיטה" לרי"מ טוקצינסקי עמ' טז' ס' ה' ובחזו"א סי' כו' סק"ד).
עציצים בשמיטה
כיוון שעציץ בתוך הבית נחשב תלוש ועציץ נקוב בחוץ נחשב מחובר, הרי שכל הוצאה של העציץ מהחממה, מהחנות או מהבית היא כמו שתילה מחדש. וכל הכנסה של עציץ לבית, הרי היא כמו עקירתו. על כן אם נוצר הכרח לקנות עציץ מחנות או ממשתלה ולהעבירו לביתו, או שיש צורך להעביר את העציץ מבית לבית בהעברת דירה, יש לעטוף את העציץ כשהוא עדיין בחנות או בבית בניילון או בנייר אלומיניום ולטלטלו כשהוא עטוף.
אין טעם לקדושת שביעית
כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ה הכ"ב): "הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל, אם בטל טעמן – הרי אלו מותרים לכל דבר, ואם נשאר בהם טעם – עדיין הם בקדושת שביעית". ואין צריך לדקדק בדבר, כיוון שהשימוש בירקות שביעית הוא כמו בכל שנה אחרת. והרי זה דומה לתבשיל שנתקלקל קצת, או פת שהתחילה להתעפש ולהתייבש, שיכול לזורקם בתוך שקית שנזרקת לתוך שקית האשפה האטומה הרגילה (כן הדין גם בפלח לימון ששמים בתוך כוס תה, שזורקים אותו אחרי השימוש באותו אופן).
ויהי רצון שנזכה לתקן את עניין שמירת השמיטה. שבגלל ביטולה גלו ישראל מעל אדמתם, ובזכות שמירתה ההולכת וגוברת, נזכה לקיים ממצוות שמיטה מהתורה כשעם ישראל כולו יושב על אדמתו. בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן.

סיפורים

חוננו בזכות רחל אמנו

רבי שמעון שיחיה, אחיו של הרב, מספר שיום אחד חלה מישהו במשפחתו של חכם "שמאע", השמש של ישיבת "פורת יוסף", ואמרו שמי שילך להתפלל על החולה בקבר רחל יקבל שני גרושים. הלך שמעון עם עוד קבוצת תלמידים והתפללו שם. בחזרתו לא רצה לנסוע באוטובוס הביתה לכיוון שכונת שמואל-הנביא, שכן העדיף לחסוך את הכסף. כשחצה את אחד הכבישים התנגש בו רכב ערבי. ראשו של שמעון נחבט על הכביש והתנפח לבלי הכר. סיפרו מי שראוהו באותה שעה, שעל כל השאלות ששאלוהו "מי אתה", "שו אסמק", לא הגיב ולא ענה, ורק שפתותיו היו לוחשות ואומרות מזמורי תהילים, מתוך ערפול הכרה. לקחוהו לבית החולים, והרופאים אמרו שנותרו לו כמה שעות או ימים עד שישבוק חיים. הרבנית מזל ע"ה לקחה את הרב, שהיה אז כבן בר-מצווה, והלכו יחדיו לקבר רחל אמנו ע"ה. הרבנית מזל בכתה שם והתפללה עם הרב מקירות לבה: "רחל אמנו, הבן שלי בא לכאן לקברך להתפלל על החולה, ואיך יקרה לו כזה דבר שבחזרתו ממך ילך ח"ו בתאונה?". משם הלכו שניהם לכותל המערבי והעתירו בתפילה עבור האח שמעון. כשחזרו משם לבית החולים פתח שמעון את עיניו והחל לדבר, ובתוך כמה ימים שוחרר לביתו, אומנם חבוש ופצוע, אך חי וקיים.

פוסקין על הזבל
סיפר הרב, שפעם ביקש מאחראי פינוי האשפה בירושלים, ידידו הוותיק משחר נעוריו מ"ברית הקנאים", ר' יהודה רידר שיחיה מעיריית ירושלים, שייקחנו ויראהו מה עושים עם תכולת פחי האשפה. נסע עם הרב לכפר עזרייה וראה הרב שמגיעה משאית זבל, ומיד לאחריה בא טרקטור ושופך אדמה על הזבל שרוקנה המשאית. ראה זאת הרב ושמח, אמר: אם כן, קוברים את האשפה! אז זו תקנה טובה לעניין שאריות שמיטה שמשליכים לאשפה. ואחר כך סיפר הרב, שראה שמגיעה משאית אשפה, ומיד באים ורצים אליה הערבים ומחפשים באשפה, ושאל: מה זה? אמרו לו: המשאית הקודמת הייתה משכונת ה"בוכרים", ומה יש בה? כלום! אבל זאת משאית משכונת "רחביה", שם יש הרבה מציאות, קופסאות אוכל וכדומה, ולכן הערבים מחכים לה ומתנפלים על התכולה שלה. אם כך, אמר הרב, להם זו בעיה לעניין שביעית.
(מתוך "באור פניך", הרב חיים בן שושן)

מובאות
הבכי של רחל הוא לא בכי של רחמים עצמיים, אלא בכי בונה. בכי של אשה עקרה שהופכת להיות עיקרו של בית. אם הבנים שמחה

בשבת האדם צריך לשבות, הוא ושורו וחמורו. אבל הדומם שלו לא חייב לשבות. לעומת זאת בשמיטה יש חובה על האדם שאדמתו תשבות

תשובה כהלכה
ריצה לתפילה. האם מותר לרוץ לצורך בריאות לפני התפילה?
כן.

הילוכך תהא בנחת. האם מותר לרוץ בשבת אם זה גורם לי עונג רב?
מותר עם בגדי שבת.

שינה מתוקה. מה דין סוכריות באריזה סגורה, בתא סגור בתיק, מתחת למיטת התינוק?
מותרות באכילה.

תמונות של שבת. האם בשבת מותר להסתכל בתמונות באלבום?
נהוג להתיר.

הקרקע והפירות

קול צופיך - הרב שמואל אליהו