- Sections
- Torah Portion and Tanach
- Yitro
The Torah study is dedicatedin the memory of
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
עשרת הדיברות – מחשבה, דיבור, מעשה
עשרת הדיברות הם שורש לכל תרי"ג המצוות שבתורה (רש"י שיר השירים ה טז), ורבנו סעדיה כתב פירוש באזהרות לשבועות ובו לימד איך כל עשרת הדיברות קשורים לכל דיבור ודיבור, כל אחד והמצוות התלויות בו (רש"י שמות כד פסוק יב).
עשרת הדיברות עוסקים במצוות ובאיסורים הקשורים למחשבה, לדיבור ולמעשה. מעשה – "לא תגנוב", "לא תנאף" ו"לא תרצח". דיבור – "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", "לא תענה ברעך עד שקר". מחשבה – "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני". כמו כן יש מצוות שיש בהן גם מחשבה, גם דיבור וגם מעשה – כמו שבת וכד'.
ההערה הזאת חשובה מאוד, כי האבן עזרא מספר לנו שרבים אומרים "אין עוון במחשבת בלב, ואין עליהם שכר ועונש", והוא דוחה דבריהם ומביא פסוקים רבים להראות כמה חשובה המחשבה וכמה חשוב הלב של האדם. וזה עיקרן של המצוות "ליישר בלב" (אבן עזרא דברים ה').
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (630)
הרב שמואל אליהו
157 - קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לְעָנָו
158 - לֹא תַחְמֹד וְלֹא תִתְאַוֶּה
159 - לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים
Load More
אחת המצוות שקשורות ללב היא הדיבר האחרון של עשרת הדיברות, "לא תחמוד" ו"לא תתאווה". שתי המצוות הללו הן שתי מצוות שונות שקשורות זו בזו. בספר שמות כתוב הדיבר בלשון "לא תחמוד": "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ', י"ד). בספר דברים מוזכרת אותה מצווה בלשון דומה עם שינוי: "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (פרק ה). מה ההבדל בין איסור לחמוד לבין האיסור להתאוות? האם אין כאן ציווי שחוזר על עצמו במילים שונות?
על אחד השינויים האחרים שבין שמות לדברים אמרו חכמינו "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", והערה זו נכונה לכל השינויים בעשרת הדיברות בין ספר שמות לספר דברים. גם איסור "לא תחמוד" ו"לא תתאווה" נאמרו בדיבור אחד.
דיברות ישירות ללב
חכמינו הסבירו שכל עשרת הדיברות נאמרו ישירות לעומק הלב של עם ישראל, ולא רק דרך האוזן. "וכל העם רואים את הקולות" – ראו דברים שצריכים להישמע. הם שמעו את הדיברות דרך הלב. "וחיי עולם נטע בתוכנו". לכן הם גם קיבלו את כל עשרת הדיברות בבת אחת. כך מביא רש"י על הפסוק הפותח את עשרת הדברות: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" – "מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד 'אנכי' ו'לא יהיה לך'? שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו".
באופן זה אפשר להבין איך "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ואיך "לא תחמוד" ו"לא תתאווה" נאמרו בדיבור אחד. איך "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים", שנאמרו על השבת, גם הם נאמרו בדיבור אחד. הכול ישר ללב, והוא קולט כמה דברים ביחד, מה שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע.
דיבור אל המהות – מדבר לכל הדורות
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר שניתן ללמוד זאת מהנחש. כאשר הקב"ה אמר לנחש "על גחונך תלך", הוא דיבר אל המהות של הנחש. לכן כשהורידו לנחש את הרגליים, כל צאצאיו עד סוף כל הדורות הם בלי רגליים. כי אם היו מורידים את רגליו רק מבחוץ, היו צאצאיו נולדים עם רגליים.
כך הוא דבר אלוקים. לא נוגע במקרה אלא במהות של הנחש או במהות של אדם. כך נגע אלוקים במהות של המים בקריעת ים סוף. "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית". כל המים שבעולם נבקעו בקריעת ים סוף. אלוקים שינה את החוקיות של המים, והם פעלו כך בכל העולם.
כך היה במתן תורה, אלוקים דיבור אל המהות של עם ישראל. לכן כל ישראל שבכל הדורות – כולם שמעו את הדברים, והם נחקקו על לבם באופן שאף אחד בעולם לא יכול למחוק. גם אם יבוא סטאלין או אנטיוכוס, או כל צורר אחר, הוא יוכל לשנות את הדברים בעם ישראל רק מבחוץ. אחר כך מובטחים ישראל שיעשו תשובה. למה? כיוון שהתורה חקוקה על ליבותיהם לנצח מאז מתן תורה.
"לא תחמוד" – במחשבה, בדיבור או במעשה?
לא חומדים בשכר
הגמרא במסכת בבא מציעא (ה ע"ב) אומרת כי "לא תחמוד – בלא דמי משמע להו". נשמע לאנשים ש"לא תחמוד" קיים רק כשקונים בלי לשלם דמים, כסף. אבל כשחומדים משהו ומשלמים אחר כך למוכר – לדעת האנשים אין בזה איסור "לא תחמוד".
התוס' אומרים במסכת סנהדרין (כה ע"ב) כי מלשון הגמרא אפשר להבין שכך חושבים האנשים, אבל הם טועים. אפשר גם להבין שהאנשים חושבים כך, וזאת האמת. ולזה נוטה דעת תוס', שבאמת אין איסור "לא תחמוד" אלא אם כן האדם בסופו של דבר לוקח את החפץ בגזל או בשכנועים בלי לשלם עליו (מהרש"א סמ"ע חו"מ לד).
חימוד שיש בו מעשה
לדעת הרמב"ם, איסור חמדה הוא רק כשהיא גרמה לקחת את החפץ בסופו של דבר, אף שמשלמים עליו למוכר. נראה שהרמב"ם מפרש את דברי הגמרא שאמרה "לא תחמוד – בלא דמי משמע להו" (בבא מציעא ה ע"ב) במשמעות הפשוטה, שלאנשים משמע שאיסור "לא תחמוד" הוא רק כשהעסקה מתבצעת ללא תשלום. אבל האמת היא שאפילו בתשלום יש איסור "לא תחמוד".
כך פסק הרמב"ם: "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברֵעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תחמוד'. ואין לוקים על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד' כענין שנאמר 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך', חימוד שיש בו מעשה" (פ"א מהלכות גזלה ואבדה הלכה ט').
הראב"ד נוטה לדעת תוס' וסובר כי אם המוכר הסכים למכירה ואמר בעל כורחו "רוצה אני" – אין איסור "לא תחמוד", אפילו אם הקונה לחץ עליו למכור. אבל דעת רוב המפרשים כדעת הרמב"ם, שאם הקונה לחץ על המוכר – הוא עובר על איסור "לא תחמוד". וכך נפסק ב"שולחן ערוך" (חו"מ שנט).
סוף המתאווה לחמוד
לעומת מצוות "לא תחמוד" יש מצוות "לא תתאווה", שיש לה גדרים אחרים. כך מונה הרמב"ם בספר המצוות את שתי מצוות הללו כשתי מצוות שקשורות זו בזו (מצות לא תעשה רסה רסו). השוני ביניהן הוא בדיוק בכך שאיסור "לא תתאווה" קיים במחשבה בלבד.
איסור זה קשור ל"לא תחמוד" בכך "שאם התאוה אדם – סופו לחמוד". ואם חמד – סופו לגזול. "שאם ראה דבר יפה אצל אחיו, אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו יתברך 'לא תתאוה'. ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו, ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על 'לא תחמוד' גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו... התאוה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל, שנאמר 'וחמדו בתים וגזלו'. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות" (רמב"ם בהלכות גזילה י"א. שולחן ערוך חושן משפט שנט).
הסמ"ג (סימן קנ"ח בלאוין) חולק על הרמב"ם וסובר שגם איסור "לא תתאווה" הוא רק כאשר בסופו של דבר עשה מעשה וקנה או גנב את החפץ. אבל במחשבה לבד לא עובר על איסור. אמנם רוב הפוסקים חלקו עליו ואמרו ש"לא תתאווה" אפשר לעבור במחשבה בלבד (עיין ב"ח שנט).
מחשבה לא מצטרפת למעשה
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי, בספרו "רב ברכות" (ל) הקשה מהגמרא (קידושין מ) שאומרת כי הקב"ה לא מעניש את בני ישראל על מחשבות הלב, אלא רק על מעשים. מלבד מקרים מיוחדים. הוא שואל למה התורה מענישה אותנו באיסור "לא תתאווה" על מחשבת לב בלבד, אף שהמחשבה לא גוררת מעשה.
כך אומרת הגמרא: "מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלאכי ג) 'אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו, לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ'. מַאי 'וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ'? אָמַר רַב אַסִי, אֲפִלּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ".
לעומת זאת אם אדם חשב מחשבה רעה – היא לא מצטרפת למעשה. מקור הדברים הוא מפסוק בתהילים (סו) שאומר "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי – לֹא יִשְׁמַע ה'". מקשה הגמרא על זה מפסוק אחר שאומר כי לפעמים הקב"ה מביא רע על עם ישראל בגלל מחשבתם: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם "? (ירמיה ו). על זה יש בגמרא שלושה תירוצים.
א] "מַחֲשָׁבָה שֶׁעוֹשָׂה פְּרִי – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. מַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין בָּה עושה פְּרִי – אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה". אם אדם עשה מעשה בעקבות המחשבה הרעה שלו – מחשבים לו גם את המחשבה ומביאים עליו רעה בגלל מחשבתו.
ב] במחשבת עבודה זרה הוא נענש אפילו על מחשבה בלבד. שנאמר (יחזקאל יד) "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם". וכל זה בגלל שחֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.
ג] כשאדם עושה עבירה ושונה בה, מחשבתו נחשבת לו כעבירה אפילו אם לא עשה מעשה. כך אומרת הגמרא: "דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ' סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר". עולה מהגמרא, שלא זו בלבד שאין כאן שום היתר, אלא שמחשבה כזאת גורמת לאדם שמחשיבים לו לאיסור גם כשיש מחשבה בלי מעשה.
על זה שואל הבן איש חי, אם רק בשלושת המקרים הללו מחשבה מצטרפת למעשה, למה באיסור של "לא תתאווה" הכללים אחרים, כך שאפילו במחשבה בלבד אדם עובר איסור ונענש עליו? וכי בכל פעם שאדם רוצה לקנות חפץ – הוא יעבור על איסור "לא תתאווה"?
נקיטת חפץ בתחבולה
מסביר בעל הבן איש חי שם, שרק כאשר אדם חושב לחבל תחבולות לקנות דבר שלא רוצים למכור לו – רק באופן זה הוא עובר על "לא תחמוד" או "לא תתאווה". אבל כשאדם רוצה לקנות חפץ ולא לוחץ על המוכר – אין בכך איסור.
הגע בעצמך, וכי כל מי שרוצה לקנות מחברו בית או שדה ושואלו על כך, האם יעבור על איסור "לא תתאווה בית רעך"? הרי לא שבקת חי לכל בריה? שאי אפשר שיהיה מסחר בעולם כלל. לא נאמרו הדברים אלא למי שמשתדל לקנות מחברו למרות שחברו לא רוצה בכך. כך משמע גם מספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה רסה) "שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו ".
כך היא לשון הרמב"ם וה"שולחן ערוך" שאמרו "והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, הרי זה עובר ב'לא תחמוד' וכמו לא תחמוד כך 'לא תתאוה' שהיא קשורה לה שהרי התאוה מביא לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל; שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים, יבא לידי גזל, שנאמר: וחמדו בתים וגזלו (מיכה ב, ב). ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות".
רק במחבל תחבולות יש איסור של תאווה או של חמידה. אבל אם רק שואל אותו לקנות אין בזה איסור. ואם לחץ עליו והסכים, לדעת הרמב"ם עבר איסור ולדעת הראב"ד אם לחץ על חברו והוא הסכים – לא עובר על איסור "לא תחמוד".
לחץ חשוב
עוד מביא הבן איש חי גמרא ממסכת כתובות (נב ע"ב), שמשמע ממנה כי הופעת איש חשוב היא לפעמים לחץ לא הגון. כך מספרת הגמרא על רב פפא, שהשתדל להשיא לבנו את בתו של אבא סוראה. כשהיה בדרכו לבית אבא סוראה הוא פגש את יהודה בר מרימר, שהיה חכם גדול וחשוב, והזמינו שיהיה אתו בשעה שהם כותבים את הכתובה, ומתחייבים לתת כסף וכד' לבניהם.
יהודה בר מרימר לא רצה להיות שותף במשא ומתן, אבל רב פפא לחץ ואמר לו: אל תדבר, רק תשב ותשתוק. לבסוף הוא עלה אתו לבית אבא סוראה, אבל מכיוון שלא היה כל כך שלם עם הדבר ישב שם בפנים חתומות.
ראה אבא סוראה את יהודה בר מרימר עם פנים חתומות וחשב שהוא מקפיד עליו שאינו נותן לבתו מספיק כסף לכתובתה. הוא הוסיף עוד ועוד, ויהודה בר מרימר נשאר בפנים חתומות. לבסוף אמר אבא סוראה ליהודה בר מרימר: למה אתה מקפיד עלי? אין לי עוד כסף לתת לו. אמר לו: אם היית שומע לי, לא צריך כלל לתת כל כך הרבה.
מכאן למד הרב בן איש חי, שהופעת איש חשוב לפעמים היא כמו לחץ על המוכר או נותן המתנה. וצריך להיזהר בזה שלא לעבור על "לא תחמוד".
לא תחמוד אשת רעך
לו הייתי רוטשילד
במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ח) למדו מאיסור "לא תחמוד אשת רעך" ו"לא תתאווה" שאסור לאדם לעקוב אחרי הנואף. שהעוקב אחריו מעורר את התאווה בלבו, וזה אסור. ובמסכת כלה רבתי (פרק ו) כתוב "כל הנותן ארבעה דברים על לבו הרי זה חוטא, העושר, והאשה, ויצר הרע, והריב".
הברייתא שם מביאה דוגמאות לחימוד ממון ואחר כך לומדת ממנו לחימוד אישה. ההלכה אומרת שהאומר: "ממון פלוני לי" נקרא חומד. ממשיכה הברייתא לפרט ולדון מהו האיסור. אם הכוונה שהאדם רוצה שממון פלוני יהיה שלו – הרי זה ממש חימוד שעלול להביא לגניבה. אם הוא אומר "ולוואי שיהיה לי ממון כמו פלוני" – גם זה הוא חימוד שאסור, כי מה אכפת לו מעושרו של אחר. אל לו לאדם לתלות את עושרו בעושר פלוני. אבל מותר לאדם לרצות עושר בלי קשר לעושרו של מישהו אחר (שו"ת "דברי יציב" חלק חושן משפט סימן סה).
אישה יפה – מרחיבה או מחריבה דעתו של אדם
כן הדבר גם בחומד אישה. מי שאומר בלבו "ולואי שתהיה אשת פלוני – אשתי", שתתגרש ממנו ותינשא לי – הוא בוודאי עובר על "לא תחמוד" שמביא לאיסור חמור. גם מי שאומר "ולואי שתהיה לי אישה יפה כמו אשת פלוני", הרי עובר הוא על "לא תחמוד" ו"לא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עינכם". וגם האמור בספר משלי "לא תחמוד יופיה בלבבך" שאומר ולואי אשתי תהיה יפה כמוה (מהר"ם אלשיך).
כל מה שמותר לאדם הוא להתפלל שתהיה לו אישה יפה מצד עצמה, בלי קשר ליופיין של נשים אחרות. אמנם צריך קצת להיזהר בזה. הגמרא (תענית כג) מספרת על רַבִּי מָנִי שהיה לומד אצל רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב, ואמר לרב שלו כי אשתו לא מקובלת עליו, שאינה יפה מספיק. שאל רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב מַה שְׁמָהּ? ענה לו: "חַנָה", אמר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב: "תִּיתְיָפֶּה חַנָה"! נִתְיַפְּתָּה.
אחרי כמה זמן ראה רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב את רבי מני תלמידו כשהוא עצוב. שאל אותו מה הסיבה לעצב זה. אמר לו רבי מני שיופייה של אשתו גורם לו בעיות של שלום בית. היא רוצה בגדים חדשים לפי יופייה. היא גם לא מעריכה אותו ומתגאה עליו בגלל יופייה הרב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְיָשִׁיב: "תַּחֲזוֹר חַנָה לְשַׁחְרִירוּתָהּ"! וְחָזְרָה חַנָה לְשַׁחְרִירוּתָהּ.
על זה אמרו (ברכות נז ע"ב) "שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". יש אומרים לחיוב ויש אומרים לשלילה, כדלעיל (מהרש"א שם). ובאמת תלוי איך משתמשים ביופי זה.
מצווה לחזר אחר אשתו ואחר כלתו
הגמרא במסכת קדושין (ב ע"ב) מביאה את דברי רבי שמעון שאומר: "מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה (דברים כב) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה', וְלֹא כְּתִיב 'כִּי תִלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ'? מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה, וְאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל אִישׁ, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, מִי חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ". מכאן למדו שכאשר איש מחזר אחרי אישה להתחתן אתה, אין זה בכלל האיסור של "לא תחמוד". זו דרכו של עולם. אמנם אם אדם פנה לאשה ואמרה לו שאינה רוצה, אסורה מדין חימוד.
כן יש חובה על אדם להשתדל להשיא אישה לבנו ולחפש חתן לבתו. הגמרא (קידושין ל ע"ב) למדה את החיוב הזה מהפסוק (ירמיה כט) "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים". הגמרא (כתובות נב ע"ב) למדה מהפסוק הזה שהחיוב הוא דאורייתא!! וזה אף שהפסוק הזה כתוב בספר נביאים, ספר ירמיהו. אמנם גם כאן כאשר האישה או האיש המחוזר לא רוצים בדבר, אסור להרבות עליהם רעים ולחץ כדי להשיאם.
האם מותר לנשים לחמוד גברים?
בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ה סימן קלב) עלתה שאלה האם כשהתורה אמרה שאסור לגברים לחמוד נשים היא התכוונה שהאיסור הוא לגברים בלבד, אבל לנשים מותר לחמוד גברים. או שדיבר הכתוב בהווה, שדרכם של גברים לתור אחרי נשים יותר ממה שנשים תרות אחרי גברים, אבל האיסור הוא אותו איסור.
השיב הרב לשואל ואמר: "הנה דבר זה טעות גמור הוא אין צריך בירור" שדבר ברור הוא בכל האיסורים שבתורה, שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל דבר ועניין. וכי באיסור גניבה או איסור רציחה יש הבדל ביניהם בגלל שהכתוב הוא בלשון זכר?
והביא ראיה מספר "ילקוט שמואל" (ט' רמז ק"ה) שדן במפגש של הנערות עם שאול שהולך לחפש את האתונות. שאול שואל את הנערות איפה נמצא שמואל הרואה (שמואל א פרק ט יא), "וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה: יֵּשׁ. הִנֵּה לְפָנֶיךָ. מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה: כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים. וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ".
הגמרא (ברכות מ"ח) שואלת למה האריכות הזאת בתשובה של הנערות לשאול, ומביאה כמה תשובות. ביניהן מופיעה התשובה של רבי יוחנן, שאומר כי עדיין לא הגיע זמן מלכותו של שאול. לכן הן עיכבו אותו מלהגיע לשמואל.
רבי יהודה אמר כי שאול היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, "מביטות בנויו של שאול היו, ולא היו שבעות ממנו". "אמר לו רבי יוסי: אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה". ושתק על זה רבי יהודה. אמנם אם היו מתבוננות על גובהו המיוחד בלי לחמוד אותו בלבן – לא היה איסור בדבר. אבל כשהן רוצות לשבוע מיופיו – יש בזה איסור.
כן כתוב בגמרא (סוטה ט) שסוטה נענשת בעיניים שלה, "אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות". הגמרא מסבירה שיש כאן מידה כנגד מידה. "תָּנוּ רַבָּנָן, סוֹטָה נָתְנָה עֵינֶיהָ בְּמִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ, מַה שֶּׁבִּקְּשָׁה, לֹא נִתַּן לָהּ, וּמַה שֶּׁבְּיָדָהּ נָטְלוּ מִמֶּנָּה, שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ אֵין נוֹתְנִין לוֹ. וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ".
לחמוד את התורה של חברו
קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה
במכילתא פרשת יתרו (פרשה ח) "לא תחמוד בית רעך" – כלל. "ועבדו ואמתו שורו וחמורו" – פרט. "וכל אשר לרעך" – חזר וכלל. כשיש בתורה "כלל ופרט וכלל" – אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה, אף כלל מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה. אבל דבר אחר מותר לחמוד.
והסבירו חכמים: מהו הדבר שמותר לחמוד? תורה. שאינה נמכרת ונקנית, שנאמר עליה מה אני בחינם אף אתם בחינם. מה אני מלמד אתכם תורה בהר סיני בחינם, אף אתם שמלמדם תורה לאחרים תלמדו בחינם (מרכבת המשנה).
מקור הדברים הוא בזוהר (פרשת יתרו דף צ"ג ע"ב) שאומר כי "לֹא תַחְמֹד, לָא פָּסִיק טַעֲמָא כְּלָל. וְאִי תֵּימָא, אֲפִילּוּ חִמּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא אָסִיר, כֵּיוָן דְּלָא פָּסְקָא. תָּא חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ עַבְדַת אוֹרַיְיתָא כְּלָל, וּבְהַאי עַבְדַת פְּרָט. בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעָבְדוֹ וְגוֹ', בְּכָל מִילֵי דְּעָלְמָא. אֲבָל אוֹרַיְיתָא, אִיהִי חָמוּדַת תָּדִיר, שַׁעֲשׁוּעִים, גִּנְזֵי דְּחַיֵּי, אַרְכָּא דְּיוֹמִין, בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי". וזה מה שנאמר בגמרא בבא בתרא (כא ע"ב) "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה".
חפץ מצווה חמוד
בשו"ת "בצל החכמה" (חלק ג סימן מג) דן בשאלה האם מותר לאדם לחמוד אתרוג מהודר של חברו. שיהיה לו כמותו או שיהיה לו האתרוג של חברו. והסיק כי גם בדבר מצווה החימוד והתאווה אסורים. אלא אם כן האתרוג עומד למכירה ומיועד לכך. אבל סתם של חברו – אסור.
מקור דבריו הוא במכילתא לעיל, שאמרה כי בכל דבר שאדם קונה ומקנה יש איסור של חימוד ותאווה. וספר תורה תפילין מזוזות וכד' יש בהם קניין קונה ומקנה. לכן יש בו חימוד. והוכיח זאת ממה שכתוב בירושלמי (פ"ק דברכות ה"ה) כי כל עשרת הדיברות רמוזים בקריאת שמע. והיכן רמוז "לא תחמוד בית רעך" במה שכתוב בקריאת שמע "וכתבתם על מזוזות ביתך" – "ביתך ולא בית חברך". משמע שאסור לאדם לחמוד בית רעהו, אפילו אם מתכוון לכתוב מזוזה ולשים בפתחו.
סיפור על הרב זצ"ל
טלית שכולה תכלת
את הסיפור הזה שמענו לפני כשבועיים בסמוך לציון של הרב זצ"ל. עמדה שם אישה נרגשת, והיא סיפרה את הסיפור הבא:
אני גרושה מזה חמש שנים. גירושים הם דבר קשה בדרך כלל, אבל במקרה שלי, מלבד הקושי מהפרידה ודברים האחרים, הקושי העיקרי היה עם בני בן ה-11. כבר שנה וחצי הילד לא מוכן ללכת לבית הכנסת, והוא הולך ומידרדר מבחינה רוחנית. ניסיתי דרכים שונות ומשונות, התייעצתי עם מי שהיה אפשר, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה להגיע אל הילד, לא מצליחה להחזיר אותו לדרך הישר, וכל יום הופך לגרוע מקודמו.
בעצת חברה הגעתי לפני כחודש לציון של הרב. כשעמדתי שם, הלב נפתח לתפילה. במשך שעה שלמה התפללתי ובכיתי, בעיקר על בני היקר אבל גם על עצמי.
עוד באותו לילה הופיע הרב בחלומי, ובחלום הרב עטוף בטלית ומחייך. והנה אני רואה את בני היקר מתקדם תחת הטלית של הרב, והרב מכניס אותו תחת כנפי הטלית.
למחרת קרה הלא יאומן. בני קם לתפילה בבית הכנסת, בלי שאמרתי לו מילה, כאילו גם הוא ראה את החלום, ומאז הוא הולך כל יום לבית הכנסת ורק מתחזק בשמירת המצוות.