- Sections
- Torah Portion and Tanach
- Toldot
The Torah study is dedicatedin the memory of
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
יצחק רואה ברכה גדולה בארץ ישראל. אבל הברכה הזאת מתחילה דווקא ברעב: "ויהי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם, וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה". יצחק, שעדיין לא רואה את הברכה הגדולה וחושב כי השבועה תתקיים בימי בניו, מתכוון לרדת למצרים.
הקב"ה מונע אותו מלרדת ואומר לו כי כבר בימיו תתחיל להתקיים השבועה: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אלוקים מגלה ואומר לו: "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו).
יצחק נשאר בארץ ישראל ומצליח מאוד. מתגלים לו האוצרות הגנזים של הארץ: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה': וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים".
ארץ ישראל – מעט הכמות ורב האיכות
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (630)
הרב שמואל אליהו
149 - פרשת חיי שרה – מערת המכפלה
150 - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין
151 - הגומל לחיילים טובות
Load More
מסביר ה"שפת אמת" (מסעי, תרס"ד) את הטעם למה ארץ ישראל נראית בתחילה לא כמו שהיא באמת, למה הדבר מתגלה רק בסוף, ואומר: "כי לארץ ישראל יש פנימיות גדולה וחיצוניות קטנה. זה מה שהגמרא אומרת (כתובות קיב ע"א) אמר רב חסדא מאי דכתיב 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי'? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. דבר אחר, מה צבי זה קל מכל החיות אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה". והפירוש למלים "שאין עורו מחזיק בשרו" הוא, שאחרי ששוחטים את הצבי אי-אפשר להכניס את הבשר חזרה לתוך העור. כביכול הבשר גדול יותר מהעור.
וזה בא לרמוז "כי היא מעט הכמות ורב האיכות. כי העיקר בה הוא הפנימיות. ולכן נדמה כ'צבי' שאין עורו מחזיק את בשרו שהפנימיות רב מאוד מן החיצוניות מלבוש החיצון".
עם קטן, נשמה גדולה
גם עם ישראל הם בפנימיות יותר מהחיצוניות. מצד אחד הם "מעט הכמות, אתם המעט מכל העמים". "אבל פנימיות שלהם רב וגבוה מאוד". לכן נאמר עליהם "ואעשך לגוי גדול" מצד הנשמה. אבל מצד הגוף העם קטן מאוד. בגלל ההסתרה הזאת של הברכה שמדובר בברכה פנימית, גם קבלת הברכה באה בדרך הפנימית.
הברכות הגדולות ניתנות ליעקב כשהוא מכוסה בבגדים של עשו ולא ניכר כלל. באופן זה הוא מקבל את הברכות הגדולות בשביל עם ישראל: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ: יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲוֻ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ".
אור החיים הקדוש אומר כי יש עוד ברכות גדולות מאלה שלא נאמרו במפורש בפסוק, והן רמוזות במילה "וַיְבָרֲכֵהוּ" שכתובה לפני הברכות. אחר כך הברכה מתחילה בו"ו החיבור, ללמדך כי יש ברכות לפניהן שלא פורטו בתורה. "ומה שלא פירש הברכות הרמוזות ב'ויברכהו', אולי שיכוין על דרך אומרם ז"ל (ב"ר לט יא) שמפתח הברכות נתנו ה' לאברהם, ואברהם ליצחק (סא ו) ועתה מסרם יצחק ליעקב, והוא אומרו 'ויברכהו' פירוש: מסר לו הברכות שיהיו ברשותו".
גם פה רואים כי את הברכות הגדולות יעקב מקבל בהעלם. לא רק בהעלם של לבוש עשו, אלא בהעלם שהתורה מעלימה ולא מספרת לנו מה בירך יצחק את יעקב לפני שאמר לו "ויתן לך האלוקים" וכו'.
הטוב הגנוז מתגלה לעם החמדה הגנוזה
הטוב הגנוז הזה מתגלה בסופו של דבר גם בחוץ, אבל רק למי שמתחבר לשורש הפנימי שלו. רק לבני ישראל שנכנסים לארץ מתגלה טוּבה הגנוז של הארץ. וגם להפך זה פועל, רק בארץ ישראל מתגלה הטוב הגנוז של עם ישראל. שניהם מתגלים על-ידי התורה, שגם עליה נאמר הביטוי "חמדה גנוזה". "אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָּשָׂר וָדָם"? "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ? וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנוּ?".
ממשיך ומסביר ה"שפת אמת" כי זה פירוש הפסוק (תהילים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם" – צָפַנְתָּ רק לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ רק לַחֹסִים בָּךְ, אבל אחרים לא מגלים את הטוב הצפון הזה "נֶגֶד בְּנֵי אָדָם".
כוונת דבריו היא למה שאומרת התורה ומה שראינו בעינינו, כי ארץ ישראל לא מגלה את צפונותיה ואת ברכתה לזרים. ממש כמו שהיה עם הכותים. "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", הפסוק הזה נאמר בזמן הגלות. והרמב"ן, שחי בזמן הגלות, מעיד כי הדבר הזה מתקיים לגמרי (ויקרא כו טז). הארץ לא נותנת את פריה לגויים. וזה בגלל "שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".
הברון הירש אהב את העם, לא את הארץ
את הסוד הזה, של ברכת הארץ הגנוזה שלא נראית בתחילה על פני השטח, לא ידע הברון הירש, שהיה עשיר עצום ונדבן גדול. העשיר הזה חשב רבות איך להציל בכספו את עם ישראל מכל הפרעות, השנאה והדלות שהיו באירופה בימים ההם. הוא ראה את ארץ ישראל שממה. טורקים וערבים נבערים מדעת שולטים בה. השוחד שולט ביד רמה. פורעים פרעות ושופכים דמים. האדמה רועדת והבתים נהרסים. מלריה וקדחת מפילות חללים והמצב הכלכלי קשה מנשוא. הוא ראה מה שראה יצחק אבינו בשנות הרעב.
מה עשה הברון הירש? הקים קרן עם הון עתק לעודד את היהודים להגר לאמריקה. מיליוני יהודים מאירופה היגרו לארצות-הברית. גם יהודים מסוריה ומארץ ישראל קיבלו ממנו סיוע גדול לעזוב את מקום מגוריהם ולהגר ליבשת אמריקה. שם הוא חשב שהם יצליחו כלכלית ולא יחיו חיי עוני עוד.
בכספו העצום הוא קנה קרקעות בארגנטינה, הקים שם חוות ושילם ליהודים כרטיסי נסיעה באנייה על חשבונו. הוא הקים מוסדות אשר בהם לימדו אותם את השפה האנגלית והספרדית וכן מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו בכבוד.
חשבון התרומות שלו היה אדיר. בערכים של ימינו מדובר בסכום עתק של מיליארדי דולרים. בפגישתו עם הרצל אמר לו הברון הירש שהוא מוכן לתרום את כל הונו העצום למען גאולתו של עם ישראל. כל כך הרבה אהבת עם ישראל הייתה לו, אבל לא לארץ ישראל.
הוא הצליח בשלב הראשון. חצי מיליון יהודים היגרו לארגנטינה והתפרנסו היטב. גם לארצות-הברית היגרו מיליוני יהודים שחיו חיי רווחה כלכלית. לארץ ישראל הגיעו מאות אלפים בלבד. מאז עברו מאה ועשרים שנה, כשמסתכלים על תוצאות מעשיו רואים דבר נורא. רוב היהודים שהוא עזר להם להגר לאמריקה התבוללו בנישואי תערובת, איבדו את הזהות היהודית, שכחו שהם יהודים. מחצי מיליון היהודים שהיגרו לארגנטינה נשאר רק רבע מיליון יהודים.
הברון רוטשילד חופר בארות בארץ
מסתבר שרצון טוב ונדיבות רבה לא מספיקים בשביל לעזור לעם ישראל. צריך לדעת כי אלוקים נשבע לאבותינו להחזיר אותנו אל הארץ הזאת, והוא זה שמנהל את העולם. את זה לא ידע הברון הירש, או ידע אבל לא פעל על-פי זה. לעומתו הברון רוטשילד ידע ופעל על-פי השבועה הזאת.
גם הוא תרם סכומי עתק למען עם ישראל, אבל הם לא הגיעו לגודל הסכומים שתרם הברון הירש. גם הוא ראה את הפרעות ברוסיה חמישים שנה לפני השואה. גם הוא הסכים לתרום סכומי עתק בכדי לפתור את צרת היהודים.
למזלו של הברון רוטשילד היה לו רב, הרב צדוק כהן זצ"ל, שהיה בימים ההם הרב הראשי של פריז ולימים היה לרב של צרפת כולה. בניגוד לרוח הימים ההם ובניגוד לחלק מהרבנים באותה תקופה, הרב הזה תמך בתנועת "חיבת ציון". הוא הבין את מה שכתוב בפרשה שלנו. הוא הבין שמתחת לרעב ולשממה מסתתרת ברכה גדולה.
הברון רוטשילד קנה מאות אלפי דונמים של קרקעות בארץ ישראל. הוא השקיע בחפירת בארות ובנטיעת כרמים והכשיר את היהודים לעבודת קרקע. הוא שלח מומחים חקלאיים מצרפת על-מנת שידריכו את המתיישבים החדשים ואת האיכרים לגדל כרמי ענבים ולייצר יין. גידול זה, לפי דעתם של המומחים, היה המתאים ביותר לתנאי הארץ ולשיווק העולמי.
אם משווים את תוצאות פעולתו של הברון הירש לתוצאות פעולתו של הברון רוטשילד רואים כי מחצי מיליון היהודים שרוטשילד עזר להעלות לארץ ישראל צמחה מדינה שלמה ומצליחה, שיש לה ולתושביה זהות יהודית. כמעט שאין בה נישואי תערובת. היא הפכה למדינה שיש לה עוצמה צבאית, כלכלית וגם רוחנית. כל זאת לעומת הכישלון ממעשיו של הברון הירש, שגרמו התבוללות נוראה ואיבוד זהות העם. הכול בגלל שלא למד מה כתוב בפרשה הזאת על התהליכים שמנהלים את העולם.
הקנאה מעבירה פלישתים ופלשתינים על דעתם
חלק מהסיפור הוא מה שנאמר על יצחק והפלישתים בימיהם, וכנראה גם בימינו. יצחק אבינו מגלה את הברכה של הארץ. בכל מקום שהוא חופר הוא מוצא באר מים. "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה' : וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים".
הפלישתים לא מבינים שהארץ מגלה את ברכתה רק לעם ישראל, ולכן הם מקנאים וסותמים את הבארות בעפר. מי שרוצה להבין את השנאה שהפלשתינים שונאים את עם ישראל בימינו – יקרא היטב את הפרשה הזאת של יצחק. הפלישתים שסותמים את בארות המים פועלים בלי שכל – גם הם יכולים ליהנות מהמים. אבל הקנאה מעבירה את האדם על דעתו, הם רואים בנקמה את עיקר הטעם של חייהם וסותמים בארות מים חיים.
ברית קצרת מועד
אחרי הקנאה והשנאה הגדולה שלהם מבינים הפלישתים שסתימת בארות לא מנצחת את יצחק. הם מבינים שהברכה של יצחק היא ברכתו של אלוקים, והיא מיוחדת רק ליצחק. הם משנים את שיטת הפעולה ומחפשים את קרבתו של יצחק, אולי כך הם ייהנו מברכתו.
"וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ". שואל אותם יצחק: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?". הם מודים כי הם טעו "וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ".
ואולם ההכרה הזאת של הפלישתים בברכת ה' שאתנו לא מחזיקה מעמד לדורות רבים. כאשר בני ישראל חוזרים לארץ אחרי גלות מצרים שוכחים הפלישתים את חלקם בברית ומצפים שרק אנחנו נמלא את חלקנו באותה ברית. ממש כמו בימינו. בכל זאת ההכרה של הגויים שאלוקים אתנו מביאה ברכה. מיד אחר כך כתוב שעבדי יצחק מוצאים מים. מה שלא קורה לפלישתים, שלא מוצאים ורק סותמים בארות מים.
הלכות הסתר הברכות
למה תתראו?
כל ברכה בתחילת דרכה סמויה מן העין. בהמשך דרכה היא יכולה להתגלות, אבל גם היא צריכה להיות בצניעות. לכן כשבניו של יעקב נכנסים למצרים, אומר להם יעקב: למה תתראו? למה תראו את עצמיכם שאתם עשירים?
כך מפרש רש"י בפרשת "מקץ" על הפסוק (בראשית מב ה) "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים – מטמינין עצמן שלא יכירום. לפי שצווה להם אביהם שלא יתראו כלם בפתח אחד אלא שיכנס כל אחד בפתחו כדי שלא תשלוט בהם עין הרע. שכולם נאים וכולם גיבורים". מקור דברי רש"י הוא במדרש רבה שם, ועי' בתרגום יונתן שם וז"ל: "ואתו בני ישראל כל חד בתרעא חד דלא ישלוט בהון עינא בישא כד יעלון כחדא".
מהדרכה זו של יעקב לבניו יצאה הלכה שאומרת כי בעלייה לתורה בבית הכנסת "יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה והבן אחר האב, ואין מניחים בשביל עין הרע; ואפי' אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע" (שולחן ערוך, אורח חיים, קמא סעיף ו).
וכתב על זה החיד"א ב"ברכי יוסף" כי מהלשון של השולחן ערוך "ואין מניחין", משמע אפילו אם הם לא חוששים לעין הרע – הגבאי או הציבור לא ירשו להם לעלות לתורה באופן זה. כל זאת בגלל שאין הברכה שרויה אלא בצניעות. לא בהתפארות ובהפגנת הברכה כלפי חוץ.
לא סופרים את עם ישראל
הלכה דומה אנו מוצאים בספירת בני ישראל. הפסוק אומר "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". ולמה שיהיה בהם נגף חלילה? מחשש שיקרה כפי שקרה בימי דוד המלך – נגף אחרי הספירה. שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וכשיספור אותם תסולק הברכה.
"כשהם מתאחדים והם כלם כאיש אחד – זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפני עצמו ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד יתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד הוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם" (מלבי"ם שמות פרק ל).
ספירת השפע רק לצורך מעשר
במסכת תענית (ח ע"ב): וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בְאֲסָמֶיךָ". תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
מהכלל הזה למדו חכמים הלכה "תָּנוּ רַבָּנָן, הַנִּכְנָס לָמוּד אֶת גָּרְנוֹ, אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. הִתְחִיל לָמוּד, אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַכְּרִי הַזֶּה. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן".
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א הסביר בספר "בניהו בן יהוידע", כי לפי רבי יצחק אם אין ידוע מניינו ומשקלו, אפילו אם שקית הכסף גלויה – אין בזה חשש. לפי תנא דבי ר' ישמעאל אפילו אם אין ידוע מניינו ומשקלו – אין ברכה בכך שהוא גלוי. עוד יש הבדל בין שניהם שלפי רבי יצחק רצוי שהממון יהיה סמוי גם מן העין של הבעלים, שלא ידעו מניינו ומשקלו, אבל לפי תנא דבי ר' ישמעאל החשש הוא רק מעין של אנשים אחרים.
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן רל סעיף ב) נפסקה כך הלכה. ועל כן כתב בשו"ת "קול מבשר" (חלק ב סימן ז') לאחד שלגלג על עניין זה כי הוא הלכה ברורה ואין להקל בזה. אע"פ שהיא לא אחת מעשרת הדברות ולא כל החיים שלנו. אבל הלכה היא הלכה.
ברכה מכוסה
מכאן אפשר להבין הלכה שאומרת כי אין להסתכל על ידי הכהנים או על פניהם בשעת ברכת הכהנים. הם מכסים את פניהם ואת ידיהם והקהל עוצם את עיניו שלא להסתכל בהם. הגמרא (חגיגה טז ע"א) אומרת את הדין הזה על ברכת כהנים בבית המקדש: "דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַר נַחְמָנִי מְתּוּרְגְמַנֶיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמִּסִתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כָּהוֹת – בַּקֶשֶׁת, וּבְנָשִׂיא, וּבַכֹּהֲנִים. בַּקֶּשֶׁת – דִּכְתִיב (שם א) "כְּמַרְאֶה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן וְגוֹ'. הוּא מַרְאֶה". בְּנָּשִׂיא – דִּכְתִיב (במדבר כּז) "וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו". בַּכֹּהֲנִים – בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קָיָּים, בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לַדּוּכָן וּמְבַרְכִין אֵת הָעַם בַּשֵּׁם הַמְּפוֹרָשׁ".
כל אלו שמסתכלים באור כזה גדול – עיניהן עלולות לכהות מרוב קדושת השכינה השורה שם. ממש כמו שמספרת הגמרא במסכת בבא מציעא (פה ע"ב) על תלמיד חכם אחד שעיניו כהו כשהסתכל בעליית הנשמה של רבי חייא. ועיניו נראו כאילו נשרפו באש. עד שהתפלל אותו התלמיד ליד רבי חייא וחזרו עיניו לראות כמו שהיו בתחילה.
גם בימינו הכהנים מכסים את ידיהם. כך מובא ב"שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן קכח כג) "בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה; והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם: הג"ה 'וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם', על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית; ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם".
הבית יוסף מסביר שזה לא מטעם בית המקדש, אלא שלא יסיחו המתפללים את דעתם. אבל המגן אברהם (ס"ק לה) מביא שיש בזה זכר לקדושת הברכה שהייתה בבית המקדש. שצריכה להיות מכוסה כמו כל ברכה.
ברוכה אסתר – הברכה היא בהסתר
חכמינו אמרו ש"אין הברכה שרויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". ועל כן מברכים אדם בשם אמו, שנאמר "אני עבדך בן אמתך". שורש כל הברכות הוא בשעת הקידושין והנישואין, שאז מברכים שבע ברכות.
המנהג בכל ישראל הוא שהכלה מכסה את פניה בשעת שבע ברכות (שו"ע אבן העזר, סימן לא): "גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן". הטעם ההלכתי מובא ברשב"א והוא כדי שלא תסתכל בכסף של הקידושין. להראות שהיא לא מקפידה על הסכום של הקידושין.
אבל אנו יודעים שלכל טעם של חכמינו היו טעמים גלויים וטעמים נסתרים. לפי האמור לעיל מובן מדוע פני הכלה מכוסים בחופה ומדוע שיער האישה מכוסה אחרי הנישואין. מה שלא היה לפני הנישואין – שלא היה קדושה וברכה כל כך גדולה כמו אחרי החתונה. ורמז לדבר הוא מה שאמרו "ברוכה אסתר", כי הברכה היא בהסתר.
זריחת אור נרות שבת
המנהג של רוב הנשים בעם ישראל הוא להדליק נרות שבת ואחר כך להניח ידיהן על פניהן, כדי לכסות את הפנים, ורק אחרי הברכה להסיר את הידיים ולהסתכל על הנרות. כך מופיע בשו"ע וברמ"א (רסג ה) "וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין, ואח"כ מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשייה, וכן המנהג".
גם אצל הספרדים נהגו כן. כך כתב גאון עוזנו ותפארתנו בספרו בן איש חי שהטעם הוא לא רק טעם הלכתי, אלא יש טעם בדבר על-פי הסוד. וכתב שהאישה תדליק את נרות השבת, תשליך מידיה את הנר המדליק, "ותניח ידה על עיניה ותעצום עיניה ותברך תיכף, ויש טעם על פי הסוד בעצימת עיניה אותה שעה. ואחר סיום הברכה תפתח עיניה, ותראה זריחת אור הנרות והתפשטות אורן במקום ההוא" (הלכות שנה שניה, פרשת נח ח).
מתן בסתר
כן ההלכה גם לגבי מצוות צדקה. על-פי ההלכה, כל צדקה שהיא יותר נסתרת היא יותר מעולה. כך הביא ה"שולחן ערוך" (יורה דעה, סימן רמט ו) "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: 'והחזקת בו' (במדבר כה, לה); פחות מזה, הנותן צדקה לעני ולא ידע למי יתן, ולא ידע העני ממי מקבל. וקרוב לזה, הנותן לקופה של צדקה; ולא יתן אדם לקופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה עליה נאמן ויודע לנהוג בה כשורה: פחות מזה, שיודע הנותן למי נותן, ולא ידע העני ממי לוקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכים בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים; וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא אם אין ממונים על הצדקה נוהגים כשורה: פחות מזה, שיודע העני ממי נוטל, ולא ידע הנותן למי נותן, כגון החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהם ומשליכים אותם לאחוריהם, ובאים העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להם בושה".
לכאורה הטעם הוא רק משום הבושה של העני, אבל חכמינו למדו כי יש ערך גדול לצדקה שניתנת בסתר, ולמדו זאת מהפסוק שאומר: (משלי פרק כא יד) "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף". שיש ארבע מדרגות בכעס. וצדקה שניתנת בסתר מכסה על ה"אף" ומונעת ממנו להזיק לעם ישראל.
בלי עין הרע
הגמרא במסכת בבא מציעא אומרת שאין לקנות אדמה סמוכה לעיר. "דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב, אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲמֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ" כי כשהשדה מלאה תבואה יש חשש שהמסתכל יטיל בה עין הרע. והברכה לא שרויה כשיש עין הרע.
וזו הלכה לשני הכיוונים – אדם לא יקנה שדה במקום שיש בו הרבה עוברים ושבים, ולעובר במקום אסור להסתכל בתבואת השדה. ואף-על-פי שכתוב כי מי שיש לו שדה ליד העיר זו מעלה – "בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּדֶה", "שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ קְרוֹבִים לָעִיר" – לא קשיא, הא דמהדר ליה שורא ורתקא הא דלא מהדר ליה שורא ורתקא. כלומר, כשיש גדר שמונעת הצצה של עוברים ושבים לתוך הדירה מותר. אבל אם אין גדר, אסור.
מטר בסתר
מכאן נבין למה מטר יורד כשיש ערפל, ועיקר מעלתו היא בלילות. שנאמר "ונתתי גשמיכם בעתם יורה ומלקוש". ומהו עתם? אמרו רז"ל [תענית כ"ב ע"ב] "ונתתי גשמיכם בעתם", שיהיו יורדין בלילי שבתות ולילי רבעיות, שאין בני אדם הולכין,
והטעם מפני שבזה יהיה סמוי מן העין, כן היה בימי שמעון בן שטח שהיו יורדין הגשמים בלילות דוקא, והשמש זורחת ביום והולכין למלאכתם, והיה בהם ברכה שהיו חיטים גדולים ככליות (תענית דף כ"ג ע"א),
הברכה שוֹרה בשלישייה
הרב זצ"ל הגיע להכתרה של בעלי כרב בנתיב השיירה, ובטקס הכתרה זה חנכנו גם מקווה חדש שנפתח במקום. הייתה שם כל הכבודה שמלווה בדרך כלל את הרב, הגיעו אנשים מכל האזור והיה קידוש ה' גדול.
בשעה שהרב בירך את בעלי, הוא אמר לו: "אני מברך אותך בברכה המשולשת בתורה". ואני, ששמעתי זאת, לא כל כך הבנתי מהי הברכה המשולשת, וחשבתי שאולי מדובר בברכת כוהנים.
לאחר מכן הגיע הרב לקבוע מזוזה בביתנו, וגם שם הוא חזר על המילים "הברכה המשולשת".
לאחר כמה זמן, התחלתי להרגיש לא כל כך טוב, כמו הרגשות של היריון אבל הרבה יותר מורכב. הרופא בדק אותי ואמר: "יש פה כמה ראשים, כמה ידיים וכמה רגליים. אולי יש לכם שלישייה, אולי רביעייה, ואולי שניים – אחד גדול ואחד קטן. אם יש יותר משניים, את צריכה לעשות דילול". כידוע, דילול הוא שם עדין להפלה של אחד העוברים.
הלכתי לרופא מומחה והוא הזהיר אותי שאני צריכה שמירת היריון טוטאלית. הוא שאל אם עברנו טיפול הפריה והשבנו שלא. הוא אמר שיש לנו שלישייה זהה בהיריון טבעי, שזה דבר שקורה אחת לשני מיליון.
הוא גם הזהיר אותנו שצריך לעשות דילול, וכמה שיותר מהר. "אם לא תעשו את זה מיד, תצטרכו לטוס לבלגיה, שם יודעים לעשות דילול גם בשלב יותר מאוחר של ההיריון. בכל מקרה אתם תצטרכו – אז כדאי שלא תחכו", הזהיר.
הוא הסביר לנו שבמקרה שלנו ישנם סיכויים של 60% שהם לא יחיו. יש מחלה שבה אחד העוברים רודף את חבריו ומזיק להם. לדעתו, אין סיכוי שהילדים ייוולדו חיים, ואם הם יהיו חיים, הם יהיו עם פיגור קשה.
חזרתי הביתה בוכה, במקום ברכה הרופאים לקחו לי את כל השמחה. אבל בעלי ניסה להרגיע אותי ואמר: "הרי הרב מרדכי אליהו הוא דוד שלך, לכי אליו ותשאלי אותו מה לעשות".
עלינו לירושלים. הרב שמע מה אמרו הרופאים והזעיק את ד"ר נגרי, שניהל את המחלקה לבדיקות עוברים בבית החולים "הדסה" ירושלים ונחשב למומחה בתחום. באותה העת הוא היה במילואים בגלל מתח שהיה בגבול הסורי, והגיע עם מדים ודרגות רב-סרן במיוחד להיענות לקריאתו של הרב אליהו.
ישבנו אצלו ובכינו. הוא בדק ובדק ולבסוף אמר: "אתם אנשים מאמינים, יש לכם מתנה. בע"ה יהיה בסדר. בכל מקרה ישנם אחוזים גבוהים של סיכון. בשביל זה יש לכם את הרב אליהו, לכו לרב". הלכנו לרב שלושתנו, ואני ובעלי בוכים. הרב הסתכל על הדפים, עצם את עיניו לשתי דקות, וכשפקח אותן אמר: "אני ערב לכם ששלושתם יחיו. לכו הביתה".
הוא אמר לי שבכל פעם שיש בעיה, אספר לו. הוא גם הזהיר אותנו שלא לספר לאף אחד שיש לי שלישייה, שכן " אין הברכה שרויה אלה בסמוי מן העין ". סיפרנו את הדבר רק להוריי, שכן אימא שלי חלמה שיש לי שלישייה ולא יכולנו להסתיר זאת מהם. אבא שלי היה בא אל הרב ושואל אותו: "מה יהיה עם השלישייה?" והרב היה אומר לו: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו".
בתקופה ההיא הייתי מתקשרת אל הרב בכל פעם שהייתי מודאגת, והרב היה מחזק ומעודד אותי והיה אומר לנו לומר פרקי תהילים. כשהגיע זמן הלידה, באתי אל הרבנית שליט"א והיא אמרה לי: "אתם תעשו ניתוח פרטי". אמרתי לה שאין לנו כסף והיא אמרה שהיא תגייס את מה שצריך.
נכנסתי לחדר הניתוח. חמישה-עשר איש היו בו – שלושה רופאי ילדים, שלוש מיילדות, שני מנתחים, שני מרדימים, ד"ר נגרי וד"ר נילי ינאי, שליוותה אותנו מתחילת ההיריון. שרר שם שקט מוחלט, כמו במעמד הר סיני.
הניתוח התחיל, ובתוך שלוש דקות המקום המה כמו גן ילדים. בזה אחר זה הביאו לבעלי את התינוקות ואמרו לו: "תכיר, תכיר, תכיר, שלוש תאומות זהות". בירכנו בשם ומלכות את ברכת "שהחיינו", וכולם ענו "אמן".
לאחר שהתאוששתי, עשינו מסיבת הודיה. כמובן שהרב היה שם, והודינו לו על הכול. לראשונה קראנו אמונה, לשנייה צפייה ולשלישית פדות רחל. כדי שלא נתבלבל ביניהן באכילה או בהחלפת החיתולים היינו שמים להן מדבקות על המצח. היום הן כבר גדולות והן מרגישות חובה גדולה כלפי הרב, שבירך אותן בברכה המשולשת ולקח על עצמו אחריות בתקופה הכי קריטית בחייהן.
נפט סמוי מן העין
מספרים רוני ואורה בן-דוד: אנחנו מעורבים בעסקים של חיפוש נפט. יש לנו מניות בחברת "גבעות עולם", החברה שמצאה לאחרונה נפט ליד ראש-העין.
לפני חמש-עשרה שנה באנו אל הרב זצ"ל, אליו אנחנו קרובים מאוד, עם הגיאולוג שעוזר לנו בחיפושי נפט. מדובר במומחה בעל שם עולמי בחיפושי נפט, והוא גם איש מאמין, חסיד גור. שאלנו את הרב שאלות כגון האם לחפש נפט בארץ, איפה לחפש וכדומה. הרב ישב עם המפה ואמר לנו איפה לדעתו נמצא הנפט. הוא גם אמר לנו שכדי להגיע לנפט צריך לקדוח בתחילה במאונך ואחר כך במאוזן.
המומחה לחיפושי נפט שהבאנו אתנו אמר לרב שאין בעולם מקדח כזה, אבל הרב התעקש ואמר שיש. המומחה אמר לרב: אני במקצוע הזה כבר הרבה שנים ואני לא מכיר מקדח שקודח בזווית.
אמר לו הרב: אתה חסיד?
אמר לו המומחה: כן!
אמר לו הרב: חסיד לא שואל שאלות. הרב אומר והחסיד צריך לעשות. לך תחפש.
המומחה יצא משם תמה ואמר לנו: אני לא מבין את הרב. איך בכלל עושים דבר כזה? אי-אפשר לקדוח ישר ואחר כך במאוזן. אני לא מבין את הרב.
אמרנו לו שאם הרב אמר, צריך לחפש. הוא חיפש קצת ולא מצא, ואמר לנו שאין. המשכנו בחיפושים ושוב באנו אל הרב, ואמרנו לו שלא מצאנו נפט. הרב אמר לנו: יש נפט, אני מריח אותו עד לפה. תעשו מה שאמרתי לכם. דעו לכם, כי לפני ביאת המשיח יתגלה נפט בארץ-ישראל. "לא תחסר כל בה".
נדהמנו. לא דיברנו כלל על המשיח, דיברנו על עסקים, על נפט, על כלכלה. מה הרב מערב פה את המשיח? שאלנו מה הרב אומר, והוא הסתכל על הרצפה וחזר ואמר: לפני ביאת המשיח יתגלה נפט בארץ-ישראל.
שוב ביקשנו מהמומחה שלנו לחפש את המקדח המיוחד הזה, שהוא לא האמין בכלל שהוא קיים. הוא חיפש שוב ומצא שיש חברה אחת בעולם שקודחת באופן כזה. הבאנו לארץ את המקדח המיוחד, שעלה המון כסף, ומייד בתום קידוח אחד מצאנו את הנפט. בדיוק באופן שהרב אמר לנו.
היום אנחנו מוציאים נפט בערך של כמיליון דולר לחודש. זה לא נחשב הרבה במונחים של השקעות נפט, אבל אנחנו כבר יודעים איפה נמצאים מרבצי הנפט הגדולים, יודעים לאן החברה שלנו הולכת.
מה שמשמח אותנו במיוחד זה לא הנפט. הוא בוודאי חשוב. הוא יבנה את מדינת ישראל למדינה יותר חזקה, שאיננה תלויה במדינות אחרות. זה ממש מה שהתורה אומרת על ארץ-ישראל (דברים ח, ז): "אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ".
הרב היה תמיד מדבר על כך שבארץ-ישראל יש הכול, רק צריך את החכמה של שלמה המלך שידע איפה נמצא כל דבר ודבר. כנראה שהרב ידע על מה הוא מדבר. העניין הוא ששלמה ידע איך כל השפע הזה מגיע מבית-המקדש. ואולי זאת המשמעות של הדברים של הרב על הקשר שבין גילויי הנפט האחרונים לגאולה המתקרבת.