אבן השתיה

אבן ברצפת בית קדשי הקדשים, שעליה היה נתון הארון במקדש ראשון. גובה האבן מן הארץ היה שלוש אצבעות.

כשהיה הכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לבית קדש הקדשים להקטיר קטורת, היה מניח עליה את מחתת הקטורת בין בדי הארון.

במקדש שני, שלא היה ארון, היה מניח באותו מקום "כבין שתי הבדים".

אבן השתיה נקראת כן, על שם שהיא יסוד העולם, שממנה הושתת העולם, וכן אמרו חכמים: מציון נברא העולם (מתחילה נבראה ציון וסביבה נדבקו רגבים מכל צד עד סוף העולם), שנאמר "אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. מציון מכלל יופי אלהים הופיע".

בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) ובמדרש שוחר טוב (פרק צ"א) מבואר, שאת האבן הזאת שם יעקב אבינו מצבה, והקב"ה טבעה עד עמקי תהומות, ועשה אותה סניף לארץ, לפיכך נקראת "אבן השתיה", שמשם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה כל הארץ.

הרמב"ם כותב: פירוש "שתיה" - יסוד, כי מקום העבודה - יסוד העולם.