כופר

הגדרה

שור מועד שנגח את האדם והרגו, בעליו של השור משלם ליורשי המת (הסוגיא בבבא קמא מ.).

מקור וטעם

מקורו מפורש בפסוקים: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו, ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו". (שמות כא-כח).

בטעמו דנה הגמרא (בבא קמא מ.) האם הוא כפרה או ממון, ולהלכה הוא ממון. וביאר הקובץ שיעורים (בבא בתרא ב) שבכל חיוב ממון החיוב הוא תולדה מזכות התובע, ובכפרה הוא להיפך - זכות התובע היא תולדה מחיובו של הנתבע להתכפר.

בחיוב התשלומין חקר הרוגאצ'ובר האם בעל השור חייב לשלם, או שהשור עצמו חייב ובעליו משלם בשבילו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה כופר מהות חיובו).

החיוב ליורשים אינו מדין ירושה, אלא שהתורה חייבה לשלם ישר להם (אור שמח נזקי ממון ט-יא ד"ה לכן שמע, ומנחת חינוך נא-ג [יז] ד"ה ולפי מה שכתבנו נראה).

פרטי הדין

הרג טריפה פטור מכופר, שאינו רציחה כלל ולא שייך כופר, שהרי אפילו אם הרג טריפה בידיים פטור גם מדיני שמיים (מנחת חינוך נא-ג [יח] ד"ה ונראה).

בספק אזלינן לחומרא ומשלם את הכופר, ואינו כספק ממון שמקילים, משום שכופר הוא כפרה (מגיד משנה נזקי ממון י-ה).

בעדות על חיוב הכופר נחלקו הראשונים: הרשב"א כתב שכיוון שהוא כפרה משלם ע"פ עד אחד, כמו שאם אמר לו אחד אכלת חלב והוא שותק חייב חטאת (רשב"א בבא קמא מא:), והוא כדין עד אחד נאמן באיסורין (שערי יושר ו-ט ד"ה ועפ"י). אך מתוס' (ריש סנהדרין) מוכח שהוא כשאר תשלומי ממון (שכתבו שצריך שלושה דיינים) (שערי יושר שם).

מחילה, דהיינו שהיורשים מחלו על הכופר, כתבו התוס' שאינה מועילה, וחייב לשלם (בבא קמא מג. ד"ה מאי). וביאר הקובץ שיעורים (בבא בתרא ב) את טעמם שמחילה שייכת רק בחיובי ממון, שהחיוב הוא תולדה מזכות התובע, וכיוון שהתובע מחל לו - פטור, אך בכפרה, שזכות התובע היא תולדה מחיובו של הנתבע להתכפר - לא שייכת מחילה, וחייב לשלם.

אך הר"ש כתב שגם בכפרה מועילה מחילה (תרומות פרק ז. וכן הרמב"ם לא הביא את הדין שמחילה לא מועילה, ונראה שהוא סובר שמחילה מועילה (מנחת חינוך נא-ג [יח] ד"ה וכופו וד"ה והנה)). וביאר בדבריו הקובץ שיעורים (בבא בתרא ב) שהוא סובר שמחילה אינה פטור מהתשלומין, אלא שהיא כקבלה, דהיינו כאילו שילם לתובע, והתכפר.

מת בעל השור, כתבו התוס' (בבא קמא מג. ד"ה מאי) שיורשיו פטורים, דאין כפרה למתים. והרמב"ם לא כתב את דין זה (מנחת חינוך נא-ג [יח] ד"ה וכופר).