אפקעינהו רבנן לקידושי
|
הגדרה
חכמים יכולים להפקיע קידושי אשה {{{1}}}.
לדוגמא, השולח גט לאשתו וביטל את הגט, מדאורייתא הגט בטל והיא אשת איש, אך חכמים תיקנו שהגט קיים. ואע"פ שמדאורייתא הגט בטל, תקנתם היתה להפקיע את הקידושין {{{1}}}.
דוגמא נוספת: אדם שהכריח אשה להתקדש לו, כיוון שעשה שלא כהוגן הפקיעו חכמים את הקידושין {{{1}}}.
נקרא גם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש[1].
מקור וטעם
בטעם שהקידושין מופקעים דנו האם הוא מדין תנאי, שהאדם מקדש על תנאי שחכמים ירצו, וכיוון שחכמים אינם רוצים בקידושין ממילא תנאו בטל {{{1}}}, או שהוא דין הפקעה, שחכמים עקרו את הקידושין {{{1}}}.
ויש בזה ארבע דעות בראשונים:
א) תנאי {{{1}}}.
ב) הפקעה {{{1}}}.
ג) מחלוקת הסוגיות: לחלק מהסוגיות {{{1}}} הפקעה, ולחלק מהסוגיות {{{1}}} תנאי {{{1}}}.
ד) תלוי באיזה מקרה: כשהקידושין נעשו שלא כהוגן, כגון שהכריח אותה להתקדש לו - הפקעה, אך כשהקידושין נעשו כהוגן, כגון שביטל את הגט - לא יכלו להפקיעם, ולכן הוא מדין תנאי {{{1}}}.
בדינים שונים
גירושין - חידשו הראשונים שגם בהם יש דין כל דמגרש אדעתא דרבנן קא מגרש ושוויוה רבנן לגיטא חספא בעלמא, כגון לגבי מי שלא כתב בגט את שמו {{{1}}}.
פרטי הדין
אישות דרבנן - חידש הברית אברהם {{{1}}} שאע"פ שבאפקעינהו פוקעת האישות דאורייתא, אעפ"כ נשארת אישות דרבנן. ונפק"מ שאם נישאת לאחר בניה מזרים מדרבנן, שהרי היא עדיין אשת איש מדרבנן.
הערות שוליים
- ↑ אמנם יתכן שיש חילוק בין שתי הלשונות הללו, כדלקמן בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם.