רב ברונא
|
|
רב ברונא היה אמורא בבלי מן הדור השני לאמוראים, תלמידו המובהק של רב. מסר דברים גם בשם שמואל.
אחיו היה רבי אלעאי שחיבבו מאוד, וביקש מעולא שכאשר הוא מגיע לבבל ידרוש בשלומו במעמד כל החבורה, "דאדם גדול ושמח במצוות" הוא, שכן יום אחד סמך גאולה לתפילה (סמך את ברכת "גאל ישראל" שאחרי קריאת שמע לתפילת העמידה) ולא פסק שחוק מפיו כל היום[1]. נשא ונתן עם רב יהודה.
שנים רבות ישב בבית מדרשו של רב בבבל, ושם למד הרבה תורה. אודות תקופה זו מסופר, כי הוא ישב יחד עם חבירו לבית המדרש רב חננאל ואכלו סעודת מצווה, ורב ייבא סבא שימשם. כאשר סיימו לאכול החליטו כי הגיעה הזמן לברך ברכת המזון ובכך לסיים את הסעודה, ולאחר מכן ביקשו מרב ייבא ששימשם להביא לפניהם משקה לשתייה ולקינוח הסעודה. רב ייבא הזכיר להם את מאמרו של רב, שאמר שכאשר אדם מחליט לברך ברכת המזון נחשב הדבר כהחלטה לסיים את הסעודה וכהסחת הדעת מאכילת ושתיית המשקים והמאכלים, ושוב אם ברצונם לחזור ולהמשיך את הסעודה עליהם לברך על כל משקה או מאכל בסעודה ברכה ראשונה, שכן מעת הוהלאה אין הם נחשבים כמאכלים שאוכלים אותם כחלק מהסעודה ואין צורך לברך לפניהם (כי הם נפטרים בברכת "המוציא")[2].
לפעמים קיבל תוכחה מחבריו לבית המדרש. כך למשל מסופר, כי הוא מסר משמו של רבו רב, כי מי שנטל את ידיו לסעודה, לא יקדש לאחר הנטילה, שכן הדבר מהווה הפסק בין הנטילה לאכילה, אלא ישמע קידוש מאדם אחר, והשמיעה, למרות שבכך יוצא ידי חובתו אינה נחשבת להפסק. אמר לו רב יצחק בר שמואל בר מרתא: עדיין לא עבר זמן רב מאז למדנו בצוותא את תורתו של רב - שעדיין חי בינינו, וכבר מתחילים אנו לשכוח את תורתו? הרי זכורני, שכאשר שימשתי את רב, ולפעמים היה מקדש על הפת (לאחר שנטל את ידיו לפני הקידוש) ולא סבר שהקידוש הוא הפסק[3]. לפי הסבר אחר, מסר רב ברונא משמו של רב אסור לקדש על הפת, מכיוון שההלכה היא (לפי שיטת רב) ש"יש קדוש שלא במקום סעודה" (מותר לקדש ולאחר מכן לאכול במקום אחר) ולכן אסור לקדש על הפת, כגזירה חכמים שמא יעבור לאחר הקידוש לאכול במקום אחר ויפסיק זמן רב בין הנטילה לאכילה, דבר הנוגד את הכלל "תיכף לנטילה ברכה".[4].
קישורים חיצוניים
- יהודה ליב הכהן מימון (עורך), "רב ברונא", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים י"ז-י"ח, באתר HebrewBooks
- אהרן היימאן, "רב ברונא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
- ↑ ברכות ט ב
- ↑ פסחים קג ב
- ↑ כך פירש הרשב"ם בפסחים קו ב. ובתוספות מסביר את דבריו, שכולם מודים שהקידוש אינו הפסק בין הנטילת ידיים לברכת המוציא אם אמנם הקידוש נערך על הפת (שאז גם הקידוש הוא מצורכי הסעודה) אלא שלפעמים היה נמלך רב ומקדש על היין במקום על הפת, ולמרות זאת לא חזר ונטל את ידיו, וכמאן שהקידוש אינו הספק בין הנטילת ידיים לברכת המוציא.
- ↑ כך הוא הסבר רבינו תם בתוספות שם (ד"ה מקדש). וראה את פירושו הדומה (אך שונה) של הרא"ש