קטגוריה זו עוסקת בעקרונות הלכתיים כלליים, כמו 'ברירה', 'אומדנא', 'אגלאי מילתא למפרע', וכו'.

עשה דוחה לא תעשה

הגדרה

ישנה הלכה שאדם שבשביל לקיים עשה מסויים צריך לעבור על לא תעשה (כגון : מצוות ייבום שבשיל לייבם את אשת אחיו לאחר מותו הוא צריך לעבור על לא תעשה של אשת אח שקיים גם לאחר מיתת האח) מותר לו לעבור על הלאו על מנת לקיים את העשה. (עיקרי הסוגייא ביבמות ד.)

מקור

<math> בגמ' ביבמות ד. מובא שלומדים את ההלכה הזאת מהסמיכות של הפסוקים : "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו".דברים כב, י "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו".דברים כב, יא "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ".דברים כב, יב ומזה שהתורה הסמיכה את הפסוק לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מוכח שהעשה של ציצית דוחה את הלא תעשה של כלאים, ואפי' לפי ר' יהודה שבכל התורה כולה לא דורש סמוכים, מ"מ במשנה תורה (ספר דברים) הוא כן דורש משום שבמשנה תורה כל הפסוקים הם או "מופנה" (כלומר שנכתבו שלא במקומם ע"מ ללמד) או מיותר (כגון שהתורה כבר כתבה לנו את זה במקום אחר וחזרה ופירטה את זה כאן על מנת ללמד) ולכן הלימוד של עשה דוחה לא תעשה (עדל"ת) מציצית הוא לכו"ע ומשם לומדים לכל התורה כולה. </math>

טעם

בטעם ההלכה שעדל"ת נחלקו בראשונים : הרמב"ן על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו שמות כ, ח כותב וז"ל : "ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו ומדת שמור במצות לא תעשה והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה כמו שהאהבה גדולה מהיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה", כלומר שעשה מקיימים מאהבת הבורא ואילו לא תעשה מקיימים מיראה וא"כ אהבה עדיף על יראה ולכן עשה דוחה לא תעשה. אבל הרבינו ניסים גאון בפירושו על מסכת שבת קל"ג.בבלי שבת קל"ג, א מבאר שהטעם שעשה דוחה לא תעשה הוא משום שהתורה אמרה שכל האיסור נאמר רק כשאין לאו אבל כשמקיים עשה כלל לא נאמר הלאו, כלומר שיש תנאי בלאו שבמקום העשה לא נאמר הלאו, וכן כתב בתרגום יונתן בן עוזיאלתרגום יונתן ויקרא יח, טז על הפסוק ערות אשת אחיך לא תגלה ויקרא יח, טז "אין אית ליה בנין" כלומר שכל האיסור של אשת אח נאמר רק כשיש בנים אבל אם אין בנים שאז יש מצוות ייבום אז לא נאמר הלאו כלל. וא"כ זה לא כמו שפירש הרמב"ן שהעשה יותר חשוב אלא הכוונה שלא נאמר כלל לאו בכזה מקרה אבל יתכן שהלאו יותר חשוב (ועובדה שהעונש על לאו הוא חמור יותר).

ולכאו' יהיה נפק"מ בין שני הטעמים במחלוקת הראשונים האם עשה דוחה שני לאוים או שעשה דוחה רק לאו אחד אבל שני לאוים אין לו כוח לדחות, שרש"י ביבמות כותב שעשה לא דוחה שני לאוים, ואילו דעת התוס' שם והרשב"א והריטב"א ועוד ראשונים כתבו שעשה דוחה אף שני לאוים, ולכאו' אפשר לתלות מחלוקת זו במחלוקת הרנ"ג והרמב"ן, שרש"י שאחז שעשה לא דוחה שני לאוים סובר כמו הרמב"ן שתמיד עדל"ת משום שהעשה יותר חזק אבל במקום שני לאוים העשה כבר לא עדיף ולכן לא דוחה, אבל התוס' ושאר הראשונים אחזו כשיטת הרנ"ג שתמיד עדל"ת משום שבמקום העשה לא נאמר הלאו וא"כ גם שבני לאוים במקום העשה לא נאמרו הלאוים ולכן עשה דוחה אף שני לאוים.