תמורה: הבדלים בין גרסאות בדף

איסור תמורה הוא האיסור להמיר (להחליף) בהמה קדשים בבהמת חולין. מי שעובר על האיסור ומנסה להמיר את הבהמה שהוקדשה, קובעת התורה כי הבהמה שהוקדשה נשארת בקדושתה וכן בהמת החולין הופכת למוקדשת. דין תמורה חל גם במקרה בו בהמת החולין עדיפה על הבהמה המוקדשת, וכן חל רק על קורבנות בהמה ולא על קורבנות עוף ומנחות. המסכת שעוסקת בהלכות תמורה היא מסכת תמורה.

מקור

מקור איסור תמורה הוא מהכתוב ויקרא כז ט "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קורבן לה' כל אשר ייתן ממנו לה' יהיה וקדש לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב". התורה קובעת כי במידה שהאדם עובר על האיסור ומנסה להמיר את הקורבן "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

נוסח התמורה

דין תמורה חל במקרה ובעל הבהמה אומר על בהמת החולין שברשותו: "הרי זו (בהמת החולין) תחת זו (בהמת הקורבן)" או שאומר "הרי זו חליפת זו" או "הרי זו תמורת זו" מנחות כו ב. התמורה חלה רק במידה ובעל הבהמה מתכוון לבהמה מסוימת, אך אם אמר באופן כללי על בהמת חולין "הרי זו תחת עולה" לא אמר דבר. התמורה חלה רק בנוסח זה, ומי שמשתמש בנוסח חולין כגון "הרי זו מחוללת על זו" אין בכך דין תמורה.

דיני תמורה

דין התמורה חל גם במי שמנסה להמיר בהמה שנפל בה פגם וכן במי שמנסה להמיר מבהמה בעלת מום לבהמה אחרת בעלת מום מנחות כז א. התמורה חלה רק על קורבנות בהמה ואיננה חלה על קורבנות עוף ומנחות וכן לא על קודשי בדק הבית שאינם מוגדרים כקורבן.

תמורה חלה רק כאשר בעל הקורבן עצמו ממיר ואיננה חלה במי שמנסה להמיר את בהמת חבירו, אלא אם קיבל רשות לכך מבעל הבית או שהכריז "כל הרוצה להמיר את בהמתי יבוא וימיר" מנחות ט א. במידה ואדם הקדיש קורבן על מנת שיתכפר בו חבירו, בעל הקורבן לעניין תמורה הוא המתכפר ולא המקדיש.

טעם

בתורה לא נתפרש טעמו של איסור תמורה והמפרשים הביאו לו טעמים שונים:

קנס ומורא מקדש

הרמב"ם (תמורה ד,יג) הסביר כי שמטרת איסור התמורה הוא למנוע מהאדם החס על ממונו להחליף את קורבנו הטוב בקורבן פחות ממנו ואף קנסה את מי שעובר על האיסור ומחליף. וכדבריו, "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע... ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו של יחליף וקנסו אם החליף". בדומה לכך הסביר גם בעל ספר החינוך (שנב) שאמר שאיסור התמורה הוא בשביל "לקבוע בליבנו מוראת עניין הקודש".

שמירה על מהות הקורבן

הרש"ר הירש מסביר כי האיסור נובע מכך שהחלפת בהמת הקורבן בבהמה אחרת פוגע במהות תפיסת הקורבן. לדבריו, מטרת הקורבן היא שהמתכפר המביא את הקורבן ירגיש כי הוא עומד במקומו וכאילו הוא עצמו היה אמור להיות נקרב. כאשר האדם ממיר את הבהמה באחרת, הרי הוא מאבד בכך את כל תכליתו המוסרית ומשמעותו הסמלית של הקרבן, ושוב אין הוא רואה בו אלא בהמה חיה שיש להקריבה לאלוהות ולפייס בכך אל זועם בניגוד לתפיסה היהודית במטרת הקורבן. כהמשך לשיטתו, הרש"ר מסביר שזו הסיבה שאיסור תמורה חל רק על קורבנות בהמה ולא בעופות ומנחות, שכן רק בקורבנות בהמה כל אישיותו של המתכפר מיוצגת ולא רק חלק ממנה.

גדר הקדשת התמורה

במעשה התמורה מתקדשת בהמת החולין כקדושת הקורבן וחקרו האחרונים בגדר קדושה זו. הקובץ שיעורים חלק ב מד כתב כי דין התמורה הוא המשך הקדושה של בהמת הקורבן הראשונה, כך שהקדושה נמשכת מהבהמה עליה מנסים להחיל את התמורה. הוא מוכיח כשיטתו מדברי הגמרא זבחים מח א הקובעת כי "תמורה מכוח קודשים קאתיא", כלומר שהקדושה מגיעה מכוח הקורבן הראשוני. בנוסף, כתב להוכיח מדברי הגמרא תמורה ט ב הכותבת כי דין התמורה הוא "הקדש שני" ומשמע מכך כי מדובר בהמשך ההקדש הראשון של הבהמה המקודשת. לפי דין זה אף הסביר את הדין שאין אדם יכול להמיר קורבן של חבירו, משום שעניין התמורה הוא להמשיך את הקדושה ואין האדם יכול להמשיך קדושה מקורבן שאינו שלו. מנגד, הקהילות יעקב‏^[1] כתב שקדושת התמורה איננה נמשכת מכוח הקורבן הראשון אלא מדובר בקדושה בפני עצמה. לדבריו, גם מה שנאמר שהתמורה "הקדש שני" אינו בדווקא, והקדושה איננה נמשכת מהקורבן האחר. ומוכיח כשיטתו מדברי הגמרא בכורות טז א שלמרות שפסולי המוקדשין שנפדו אין בהם קדושה לגבי ולדות, בדיני תמורה יש קדושה בידי ולדות ומוכיח מכך שאין קדושת התמורה היא המשך הקדושה הראשונית.