ראשונים: הבדלים בין גרסאות בדף

תקופת הראשונים הינה תקופה בהשתלשלות התורה שבעל פה שפעלה כ-450 שנה, בין השנים ד'תשצ"ח (1038) עד שנת ה'רנ"ב (1492). התקופה באה לאחר תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים. והיווה תקופה משמעותית ביצירת ארון הספרים היהודי. הראשונים עסקו בפירוש המשנה והגמרא, כתיבת ספרי הלכה, מחשבת ישראל, קבלה, שירה ופיוט ועוד. לתקופת הראשוניים מיוחסים מאות רבנים. מהבולטים שבהם: הרי"ף, רש"י, ר"י מיגאש, הרמב"ם, הרמב"ן, רבי יהודה הלוי, הרא"ש, רבי יעקב בן הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א ועוד רבים.

תולדות התקופה

ישנם סברות שונות מתי החלה תקופת הראשונים, אך מקובל ליחס את ראשית התקופה לפטירת רב האי גאון בשנת ד'תשצ"ח (1083). תקופת הגאונים התבטאה בריכוז עולם התורה היהודי בבבל תוך התכתבות עם שאר יהודי התפוצות. תקופת הראשונים מהווה הפעם הראשונה בה עולם התורה והיצירה הרוחני מפוזרים ברחבי העולם. שינוי זה בא לידי ביטוי באגדת "ארבעת השבויים". האגדה מספרת ש-4 מגדולי הרבנים בסוף תקופת הגאונים נישבו ע"י שודדים ונפדו ע"י קהילות שונות באגן הים התיכון, בצפון אפריקה, ספרד ואיטליה. כך למעשה החלה להתפזר תורת ישראל בעולם.

הראשונים האשכנזים

למייסד הרבנות האשכנזית בתקופה זו, נהוג לייחס את רבנו גרשום מאור הגולה. רבנו גרשום למד אצל רב האי גאון מספר שנים ומהווה כגשר בין התקופות. רבנו גרשום התגורר בצרפת ושם קבע את בית מדרשו. לרבנו גרשום היו ארבעה תלמידים: "רבי יהודה הכהן", "רבי אליעזר הגדול", "רבי יעקב בן יקר", ו"רבי יצחק בן יהודה". שני הרבנים האחרונים שימשו כרבותיו של גדול ראשוני אשכנז, רש"י. רש"י למד בישיבות מגנצא ווורמיזא ולאחר מכן עבר לעיירה טרויש, שם כיהן כרב הקהילה עד לסוף ימיו. בסוף ימי רש"י החלו מסעות הצלב לצאת מאירופה על עבר ארץ ישראל. תקופה זו הייתה תקופה קשה ליהודי אשכנז. התנכלויות, פוגרומים, גירושים, ועוד אירועים אנטישמיים היו נפוצים מאוד בתקופה זו.

לאחר מכן החלה תקופה של כ-200 שנה של רוגע יחסי ביחס ליהודי אשכנז. בתקופה זו החל אחד המפעלים הגדולים בתושב"ע, בעלי התוספות. לאחר פטירת רש"י בשנת ד'תתס"ה החלו תלמידיו, שרובם היו צאצאיו, לכתוב "תוספות" על הגמרא ופירוש רש"י. תקופה זו הייתה פריחה גדולה אצל יהודי אשכנז ובית מדרשו של רש"י גדל וצבר תאוצה ותלמידי בית המדרש התפזרו בקרב קהילות רבות מאוד בצרפת, גרמניה, איטליה, ואף כמה בבריטניה. ראשוני בעלי התוספות היו נכדיו של רש"י: רבנו תם, רשב"ם, ריב"ם, ונינו ר"י הזקן. במשך התקופה ידועים לנו על כ-200 בעלי תוספות. המפורסמים שבהם: ריב"א, ראב"ן, רבי יהודה החסיד רבי יחיאל מפריז ועוד רבים. גם לאחר עריכת התוספות נכתבו עוד תוספותים כדוגמת: תוספות רא"ש, תוספות רבינו פרץ, וכן עוד.

לאחר תקופת בעלי התוספות,בערך בתחילת האלף השישי, מתקיים בית מדרש מרכזי בראשות המהר"ם מרוטנבורג. המהר"ם היה תלמידו של רבי יחיאל מפריז ובו מתחילה התקופה השניה של ראשוני אשכנז. בתקופתו החלה הרעה במצב היהודים באשכנז וגם הרבנים סבלו ממצב זה. אחד האסונות הגדולים בתקופה זו היה שריפת הגמרא ועוד 400 כתבי יד בפריז בשנת ה'ד' (1244). המהר"ם ניסה לעלות לארץ ישראל אך עקב כך קיסר גרמניה כלא אותו במבצר. המהר"ם לא הסכים שיפדו אותו כדי לא לדרבן את חטיפת הרבנים והוא נפטר בבית הכלא בשנת ה'נ"ג.

למהר"ם מרוטנבורג היו שני תלמידים מרכזיים, המרדכי, והרא"ש. המרדכי התמקם בנירנברג שבגרמניה וכתב ספר הלכה על פי סדר הגמרא. ספר זה נחשב לאחד מאבני היסוד של ההלכה האשכנזית. הרא"ש חשש שיעשו לו כמו שעשו לרבו והוא עבר לטולדו בספרד שם למד אצל הרשב"א. בטולדו התמנה הרא"ש לרב הקהילה לאחר פטירת הרשב"א והוא עמד בראש הישיבה ובית הדין. הרא"ש שינה רבים ממנהגי המקום לפי פסיקתו האשכנזית וכך נוצר ספרו של הרא"ש על הגמרא, חיבור הלכתי אשכנזי לפי סגנון הכתיבה הספרדי.

לאחר פטירת הרא"ש נוצר מצב בו הספרות ההלכתית הייתה גדולה מאוד ומסובכת. רב שרצה לדעת את ההלכה היה צריך לעיין בספרים רבים מאוד ולהכריע בינהם. לשם כך חיבר בנו של הרא"ש, רבי יעקב בן הרא"ש, את ספרו ארבעה טורים בו הוא קיבץ את השיטות השונות בהלכה לפי נושאים מסודרים. למעשה זהו החיבור ההלכתי המסודר האשכנזי הראשון, שני בעולם התורה לחיבורו של הרמב"ם, משנה תורה. בתקופה זו פעל באשכנז רבי יעקב הלוי מולין, המהרי"ל. המהרי"ל הוציא ספרי פסיקה ומנהגים ומהווה אחד מהיסודות המרכזיים בפסיקה האשכנזית ובמקורות מנהגיה.

המהרי"ל נחשב לאחד מאחרוני ראשוני אשכנז. בתקופתו פרצה המגפה השחורה שהמיתה רבים מתושבי אשכנז. היהודים הואשמו בפרוץ המגיפה והם נרדפו וגורשו ממערב וחלק ממרכז אירופה, רובם היגרו למזרח אירופה ובעיקר לפולין. בזו למעשה נחתמת תקופת הראשונים האשכנזית, כמאה שנה לפני גירוש ספרד, סיום תקופת הראשונים בספרד ובכל העולם.

הראשונים הספרדים

תחילת תקופת הראשונים הספרדים נמצאת אצל רבנו חננאל. רבנו חננאל מהווה כתפר בין התקופות ונחשב לראשון הראשונים. אביו היגר לקירואן שבטוניס ושם חי רבנו חננאל ובה הקים ישיבה גדולה וחשובה. תלמידו הגדול של רבנו חננאל היה הרי"ף. הרי"ף למד בישיבת קירואן ולאחר מכן שימש כרב במרוקו, לא ברור באיזו קהילה. הרי"ף פסק בבית דינו כנגד אדם אלים אחד והוא בתמורה הלשין עליו למלכות והרי"ף נאלץ לברוח לספרד לעיר קורדובה ומשם עבר ללוסינה בה הקים ישיבה גדולה. הרי"ף היה הראשון שכתב חיבור הלכתי מאז הגמרא. למעשה חיבורו דומה מאוד לגמרא וכמעט מועתק מילה במילה, אלא שהרי"ף השמיט את המחלוקות והסיפורים שאינם נחוצים והשאיר רק את ההלכה לפי פסיקתו. הרי"ף הגיע בתחילת תור הזהב של יהודי ספרד, תקופת שגשוג ופריחה רוחניים וכלכליים, וגם לו חלק נכבד בשגשוג הספרות התורנית הספרדית. בתקופה זו קמו קהילות יהודיות גדולות בערים המרכזיות של ספרד, והיהודים תפסו עמדות מפתח בחצרות המלכים ובתפקידים הציבוריים. תקופה זו עשירה בשירה עברית, פרשני התורה והגמרא, והוגי דעות יהודים. בתקופה זו רבים מן הראשונים היו גם רופאים, מדענים, משוררים וכן עסקו בחוכמות נוספות.

שני תלמידים גדולים שהיו לרי"ף הם: רבי יהודה הלוי והר"י מיגאש, שניהם כיהנו כדיינים בבית מדרשו. הר"י מיגאש מילא את מקומו של הרי"ף בראשות ישיבת לוסינה ונחשב לגדול החכמים בספרד. הר"י מיגאש היה הראשון מחכמי ספרד שכתב חידושים על הגמרא. חלקם הגיעו לידינו, חלקם מצוטטים ברמב"ם ובשיטה מקובצת, וחלקם אבדו עם השנים. אחד מתלמידי הר"י מיגאש ששימש גם כדיין בבית דינו הוא רבי מימון הדיין. בתקופת רבי מימון החלו פרעות ביהודי ספרד והוא ומשפחתו עקרו את מושבם לפס שבמרוקו. לאחר גזירות חדשות במרוקו המשפחה עלתה לארץ ישראל וניסתה להתיישב שם. עקב הקושי תחת השלטון הצלבני המשפחה עברה למצרים אך רבי מימון הספיק להפטר בישראל ולהקבר בטבריה. תלמידו הגדול וממשיכו היה בנו, הרמב"ם.

הרמב"ם קבע את מושבו בפוסטאט שבמצרים ושימש כמנהיגה של קהילת קהיר. הרמב"ם חידש חידוש גדול והיה לראשון שכתב ספר הלכות מסודר, לא על פי סדר המשנה, אלא על פי סדר חדש. הרמב"ם סיכם את כל הדעות השונות וההלכות מהגמרא וכתב את הפסקים בצורה מסודרת על פי נושאים. לספר קרא הרמב"ם משנה תורה אך הוא התפרסם בעולם בעיקר בשמו "הי"ד החזקה" משום שהספר חולק ל-14 חלקים. כמו כן כתב הרמב"ם פירוש למשנה, אגרות רבות של תשובות שנשלחו לכל קצוות העולם, וכן את ספרו המחשבתי מורה הנבוכים. הרמב"ם נחשב לגדול דורו ואולי אף לגדול כל תקופת הראשונים. הרמב"ם נפטר בשנת ד'תתקס"ה.

במקביל חזר בספרד תור הזהב הגדול והתפתח בה מרכז תורני ענק. בית מדרש גדול פעל בעיר גירונה ובראשו עמד הרמב"ן. הרמב"ן המשיך לפרש את הגמרא אך במקביל היה מאבני היסוד של תורת הסוד בתקופתו. הרמב"ן למד קבלה והתעסק במחשבת ישראל ופירוש התורה. כמו כן כתב השגות על ספר המצוות לרמב"ם. מבית מדרשו של הרמב"ן יצאו גדולי הראשונים ובהם רבנו יונה, הרשב"א הרא"ה ועוד. תלמידיו ידועים בחידושיהם על הש"ס ומהווים תשתית לעולם העיון התלמודי. בתקופת הרמב"ן ותלמידיו ידועים ויכוחים רבים בין פילוסופים וחכמי דת שונים לבין חכמי ישראל.

הרשב"א היה לאחד מחשובי תלמידי הרמב"ן וכן ראה את רבנו יונה כרבו המובהק. הרשב"א הקים את בית מדרשו בברצלונה ובין גדולי תלמידיו אנו מוצאים את הריטב"א ורבנו בחיי בן אשר (בעל הפירוש על התורה, לא בעל חובת הלבבות). בתקופה זו היה פולמוס גדול בקרב רבני ספר על היחס לפילוסופיה היהודית, בעיקר זו המובאת במורה הנבוכים. הפולמוס היה האם יש להשתמש ברציונליזם, ההיגיון האנושי, כדי להבין את האלוקות וחוכמת הנסתר, או שמא יש להסתמך רק על תורת הקבלה וחכמת הסוד להכרה האלוקית. את האסכולה הרציונליסטית יסד הרמב"ם מאה שנה קודם לויכוח, ומי שהרים את דגלו היה המאירי ובית מדרשו. מנגד, נושאי דגל הקבלה היו תלמידי הרמב"ן, שנחשב לגדול הדור בנגלה ובקבלה. גדול המתנגדים לפילוסופיה הרמב"מיסטית היה רבנו יונה וכן הרשב"א והרא"ש החזיקו בדעותיו והיו חלק מן הפולמוס. המחלוקת הגיעה לשיא עד שהנוצרים החליטו להערב בסכסוך ושרפו את כתבי הרמב"ם בפרובנס. מסופר ששריפת הכתבים זעזעה כל כך את רבנו יונה עד שהרגיש שהרחיק לכת עם ההתנגדות ועלה לקבר הרמב"ם לבקש מחילה ממנו ובעקבות זו כתב את הספר שערי תשובה. מכל מקום, אין זה אומר שרבנו יונה חזר בו מדעתו האמונית, אלא רק מן הדרך בה הויכוח נעשה.

לאחר פטירת הרשב"א קרה אירוע יחודי ומעניין. הרשב"א נתן לרא"ש האשכנזי שרק עתה הגיע לספרד, כתב הסכמה לכך שהוא תלמיד כחם ועל כל הקהילות לקבלו. קהילת טולדו ביקש מהרא"ש להתיישב בה והוא הקים בה ישיבה ובית דין. הרא"ש הביא את הפסיקה האשכנזית מרבו המהר"ם מרוטנבורג לספרד, ונוצרה קהילה יחודית בספרד שרבים ממנהגיה אשכנזים. לאחר גירוש ספרד קהילה זו עברה למרוקו ולכן רבים מפסקי המרוקאים דומים לפסקים האשכנזים. בנו של הרא"ש, בעל הטורים חיבר בשנת ה'ק' חבור ייחודי וחשוב בעולם ההלכה, ארבעה טורים, בו הוא מקבץ את כל שיטות הפסיקה עד אליו (ראה הרחבה בנושא "עולם ההלכה").

בדור שאחרי בעל הטורים אנו מוצאים בבית מדרשו של הרמב"ן את הר"ן, רבנו ניסים. הר"ן כתב חידושים על הש"ס וכמו כן את דרשות הר"ן המביאות את דעותיו האמוניות. מבית מדרשו יצאו הריב"ש ורבי חסדאי קרשקש ורבי וידאל די טולושא בעל המגיד משנה על הרמב"ם.

בדור לאחר מכן אנו מוצאים את רבי יצחק אברבנאל שהיה מחשובי רבני ספרד וכן שר האוצר אצל מלכי ספרד. בדורו של האברבנאל, בשנת רנ"ב (1492), ארע גירוש ספרד. כל יהודי ספרד אולצו להתנצר או לצאת מספרד. רבים עזבו את ספרד וקהילות שלמות העבירו את מושבם למקומות שונים בעולם. חלקם אף עלו לארץ ישראל כמו רבי יוסף קארו והתיישבו בצפת. גירוש ספרד מציין לרוב הדעות את סיומה של תקופת הראשונים בספרד ובעולם כולו.

כתבי הראשונים

פרשנות התנ"ך

בתקופת הגאונים הייתה מחלוקת גדולה עם הקראים. הקראים טענו שעם ישראל זנח את פשט התורה בשביל התורה שבעל פה שהיא המצאה של החכמים. כמו כן הנוצרים החו לפתח פירושים משלהם לתנ"ך כדי להתאימו לאמונתם. סיבות אלו הביאו רבים מן הראשונים לכתוב פירושים על התורה וכן על שאר התנ"ך. ראשית כדי להראות שעם ישראל מכיר היטב את התנ"ך ולא זנח אותו (כפי שיטת הקראים), וכן כדי להראות את הפירוש הנכון לפסוקים ולא לתת מקום לטעויות וטענות כפירה כאלה ואחרות (כמו שהנוצרים ניסו לעשות). אחד מראשוני הפרשנים היה רש"י שכתב פירוש פשטני המשלב מדרשים וחוקי דקדוק בתוכו. נכדו של רש"י הרשב"ם אף הקצין את שיטת הפשט וכתב פירוש פשטני ביותר על התנ"ך שאף זכה לביקורת על חלקו. כמו כן אנו מכירים פירושים של רבי אברהם אבן עזרא, רבי עובדיה ספורנו, החזקוני, בעל הטורים, רבי יצחק אברבנאל, רבי דוד קמחי (הרד"ק), רלב"ג ועוד. אחד מן הפירושים החשובים הוא פירושו של הרמב"ן שהיה הראשון לכלול בתוכו את הפרד"ס, ארבעת רבדי התורה: פשט, דרש, רמז, וסוד.

פרשנות הגמרא

כבר הסוף תקופת הגאונים החלו לכתוב פרשנות על דברי הגמרא, כמו פירוש רב נסים גאון ורבנו חננאל. אך פרשנות הגמרא עלתה דרגה בימי הראשונים. בתחילה באשכנז ישנה פרשנות מקוצרת שמטרתה לסייע ללומד להבין את הסוגיה בו הוא נמצא. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא" והם מתחילים אצל רבנו גרשום מאור הגולה ומגיעים לשיאם בפירוש רש"י.

לאחר מכן מתפתחת כתיבת חידושי העיון על הגמרא. לעתים בגמרא התעוררה בעיה, שני סוגיות משני מקומות שונים בגמרא סותרות זו את זו. לפעמים ניתן בקלות לומר שאלו שיטות שונות אך במקרים רבים השיטות מיוחסות לאותו אמורא ונוצרת סתירה פנימית בגמרא לכאורה. לפתרון בעיה זו יש שני פתרונות, את האחד אימצו הראשונים האשכנזים ואת השני הראשונים הספרדים.

הפיתרון הראשון, אותו אימצו הראשונים האשכנזים, ובעיקר בעלי התוספות היה העמדה של כל אחת מן הסוגיות במקרה ספציפי וכך להבדיל את שני המקרים אחד מן השני ולהצדיק את הדין השונה בשניהם. וכך אנו מוצאים בפירוש התוספות קושיות רבות מהחלקים השונים בש"ס הבאות להבהיר את החלוקה בין המקרים השונים. צורת לימוד זו הייתה צורת לימוד עיונית ופלפלנית ביותר, אך הייתה מאוד מבולגנת וקשה היה להוציא ממנה ספר מסודר. חלק מן הראשונים שנקטו בשיטת לימוד זו: רבנו תם, רשב"ם, ר"י הזקן, המהר"ם מרוטנבורג, ועוד.

הפיתרון השני, שבו תמכו הראשונים הספרדים, היה להכריע בין הסתירות. הראשונים הספרדים סברו שיכלה להיות מחלוקת בתוך מסקנות הגמרא ועלינו להכריע בין הצדדים ע"פ כללים שניתנו לנו. הראשון שחיבר חיבור מסיבי בשיטת זו היה הרי"ף וכן נראה שהרמב"ם למד ופסק כך על אף שאין בידנו ספר בו נכתב מהלך הפסיקה שלו, אלא רק השורה התחתונה. שיטה זו יצרה לימוד לכאורה פשוט יותר ולא מורכב, אך צורת הלימוד הספרדית הייתה מסודרת בהרבה מזו האשכנזית וספרי פסקים נכתבו על ידם ביתר קלות.

הרמב"ן פיתח בבית מדרשו צורת לימוד חדשה המשלבת בין הפלפול החריף של בעלי התוספות לבין הפרשנות הספרדית שהייתה מקובלת עד עתה. שילוב זה השאיר בידנו חידושים חשובים שנכתבו על ידי הרמב"ן ובית מדרשו: הרשב"א, הר"ן, הריטב"א ועוד. שילוב נגדי אנחנו מוצאים את הרא"ש שעבר מאשכנז לספרד וחיבר חיבור מסודר על הש"ס לפי כללי הפסיקה האשכנזים.

ספרות ההלכה

כפי שנאמר לעיל, היה שינוי בצורת הלימוד בין הראשונים האשכנזים לספרדים. שינוי הוביל גם לשינוי בפסיקת ההלכה, עקב ההבדלים בהכרעות בין סוגיות. לאט לאט התפתח עולם ההלכה בכל אחד מן האיזור וההבדלים גדלו, עד שנוצר הבדל ניכר בין הפסיקה האשכנזית לספרדית.

הצורה הראשונה של ספרי ההלכה, שעוד החלה בימי הגאונים, היא ספרות השו"ת. במשך כל ההיסטוריה, מימי הגאונים ועד ימינו, התכתבו יהודי העולם עם הרבנים ושלחו לכם את שאלותיהם ההלכתיות. תופעה זו יצרה ספרות ענפה של ספרי שאלות ותשובות, קיבוץ של התשובות ששלחו הרבנים לשואלים בכל תחומי החיים. למעשה כמעט לכל הראשונים יש ספרי שו"ת, שכן הדבר היה מקובל מאוד. נפוצים מאוד בימינו השו"תים של הרמב"ם, הרי"ף, הרא"ש, התשב"ץ, ובעיקר שו"ת הרשב"א המכיל למעלה מ-1000 שאלות ומהווה כבסיס בעולם פסיקת ההלכה.

מהצד השני, ישנה סוגה אחרת של ספרי ההלכה הלא היא ספרי הפסקים. ספרות זו הייתה פחות נפוצה ורק חלק מן הראשונים התעסקו בספרי פסקים. כתיבת ספר פסקים הייתה דבר קשה ביותר. היה צורך בליקוט השיטות והדעות השונות עד אותו הזמן ולפסוק בינהם. כמו כן נצרכה יכולת ניסוח וכתיבה מסודרת של פסקים ע"פ נושאים כדי להנגיש את הלימוד.

ישנם ארבעה ספרי פסקים עיקריים שנכתבו סביב כל עולם ההלכה. החיבור ההלכתי הראשון מאז ימי הגמרא היה חיבורו של הרי"ף. הרי"ף למעשה "גזר" מהגמרא את הדעות הרלוונטיות להלכה ואת האמירות הנצרכות לחיי היום יום ולמעשה יצר מעין גמרא חדשה שכל כולה מעשית, לפי פסיקתו. ספר זה מימי כתיבתו ועד היום משמש כספר יסוד בפסיקת ההלכה ובלימוד הגמרא. שני לו היה חיבורו של הרמב"ם משנה תורה. הרמב"ם חידש סדר חדש בפסיקת ההלכה, שלא כפי הסדר שסידר רבי במשנה. ספרו של הרמב"ם מחולק ל-14 חלקים והוא חובק את כל העולם ההלכתי כולל המצוות שאינם נוהגות בגלות כגון ענייני המקדש, טומאה וטהרה, הלכות מלכים ועוד. הרמב"ם לא ציין את הדרך לאותה הלכה ואת הדעות השונות אלא כתב כל הלכה כנתון בפני עצמו, על פי פסיקתו שלו. פסקיו מסתמכים כולם על דברי הגמרא, גם את הדוגמאות שהרמב"ם מביא כדי להסביר את ההלכות שונות, הוא מעדיף לבחור דוגמאות שהגמרא מביאה ולא להמציא מעצמו. החיבור השלישי, הוא פסקי הרא"ש. הרא"ש כתב על פי סדר הגמרא פסקים התואמים את צורת הפסיקה האשכנזית, אך סגנון הפסקים מנוסח בצורה הספרדית המסודרת. החיבור הרביעי נכתב ע"י בנו של הרא"ש, רבי יעקב בן הרא"ש ,ארבעה טורים. החיבור היה חידוש גדול בעולם ההלכה. ר' יעקב חי בסוף תקופת הראשונים וקיבץ את כל הדעות המרכזיות בהלכה עד ימיו לספר אחד. את הספר הוא סידר בחלוקה חדשה, מחולקת לארבעה ספרים, טורים:

• אורח חיים- הלכות היום יום: תפילה, תפילין, ברכות, בית כנסת, שבת ומועדים ועוד.
• יורה דעה- הלכות כשרות, נידה, תלמוד תורה, מצוות התלויות בארץ, אבלות ועוד.
• אבן העזר- הלכות אישות, קידושין, גיטין, ייבום וחליצה ועוד.
• חושן משפט- דיני ממונות ובית הדין.

הספר מהווה בסיס לפסיקת ההלכה עד ימינו ורוב ספרי ההלכה ממנו ואילך נכתבו על פי הסדר שהוא הנחיל.

כמו כן ישנה ספרות הלכתית מסודרת, אך על נושאים ספציפים. חלק מן הראשונים כתבו ספרי הלכה על נושא אחד ולא על שלל נושאים. למשל "תורת אדם" לרמב"ן, "תורת הבית" לרשב"א, וכן עוד.

בין ספרות השו"ת לספרות ההלכתית המסודרת יש יתרונות וחסרונות לכל אחד מן הצדדים. מצד אחד כאשר אדם מחפש דבר הלכה ספציפי הוא ימצאו בקלות בספרים המסודרים כמו הי"ד החזקה, אך הספר יתן לו תשובה נקודתית שלא מספקת את המכלול הרחב שמסביב להלכה, ולעתים יהיה קשה או בלתי אפשרי ללמוד מההלכה הזו להלכה אחרת שאינה בדיוק כמוה. ספרות השו"ת היא מאוד מדוקדקת והסתכלות בכתב שו"ת נותן את כל המכלול ההלכתי שמסביב להלכה ומסביר כיצד הפוסק הגיע מדברי הגמרא להלכה אותה הוא פסק. מנגד, קשה מאוד להתמצא בספרי השו"ת והרבה פעמים השאלה מאוד נקודתית וקשה לדעת היכן למצוא תשובה לבעיה של המחפש. פוסקי ההלכה בדורנו צריכים את שני סוגי הספרים, את ספרי הפסקים המסדרים את ההלכה בצורה ברורה ומסודרת ומקנה אפשרות לזכור את ההלכות עצמן ואת הנוגעות אליהן, ובנוסף עליהם להיות בקיאים בספרות השו"ת כדי להכיר את המכלול ההלכתי ואת הדרך לפסיקת ההלכה.

מניין המצוות

בתקופת הראשונים הייתה כתיבה ייחודית לתקופה, ספרי מניין המצוות. כל הספרים התבססו על הגמרא האומרת שישנם תרי"ג (613) מצוות, רמ"ח(248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה, אך לכל אחד צורת ספירה שונה מהם אותם תרי"ג מצוות. ישנם כ-15 מנייני מצוות שונים, הידועים שבהם: ספר המצוות לרמב"ם (והשגות הרמב"ן עליו), ספר מצוות קטן (סמ"ק), ספר מצווה גדול (סמ"ג), ספר החינוך, ספר חרדים ועוד.

מחשבת ישראל

החיבור הראשון המסודר העוסק במחשבה היהודית נכתב בתקופת הגאונים ע"י רב סעדיה גאון ספר האמונות והדעות, אולם הספרות התרחבה והתבססה בימי הראשונים. הספר הראשון שנכתב בתקופת הראשונים היה חובות הלבבות של רבנו בחיי אבן פקודה בשנת ד'תת"מ (1080). הספר עוסק בחובת האדם בעולם, היחס לסוגי המצוות השונות, המוסר היהודי, וכן תכנים קבליים עליונים על אחדות האלוקים ויחסו אלינו.

ספרים חשובים נוספים שנכתבו בתקופה הם: ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ספר מורה הנבוכים לרמב"ם, אור השם לרבי חסדאי קרשקש, ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו ועוד.

פיוטים, שירה, ודקדוק

בתקופת הראשונים התפתח מאוד עולם השירה והפיוט. רבים מן הראשונים כתבו פיוטים לתפילות השנה, לשבת, למועדים ועוד. רבים מתוכם גם כתבו שירים על ארץ ישראל, השבת, על אהבת ה', וכן על נושאים שונים. כמו כן נכתבו סליחות וקינות על ידי חלק מן הראשונים. ידועים בספרות זו רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול ועוד.

כמו כן התפתחה ספרות דקדוק ומילונים בקרב חלק מן הראשונים. ידועים לנו ספרי דקדוק של רש"י, רבנו תם, הרד"ק, וכן עוד.

יחסם לארץ ישראל

לכל אורך תקופת הראשונים ניתן לראות סימני געגועים מובהקים לארץ ישראל. רבים מן הראשונים כתבו שירי ערגה לארץ ישראל, ידועים שירי רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול בנושא. כמו כן ניתן לראות בפסקי הרמב"ם וכן ראשונים נוספים הנוקטים לשון דיעבד בהלכות הנוהגות בגלות ואת ההלכות של ארץ ישראל כעיקר הדין. הרמב"ן נקט בשיטה קיצונית יותר וסבר שחיוב קיום המצוות הוא רק בארץ ישראל ובחוץ לארץ אנחנו מקיים את המצוות בבחינת "הציבי לך ציונים", כלומר קיום המצוות כדי שהם לא ישכחו מעם ישראל. כמו כן ספרות המחשבה מימי הראשונים מדברת רבות על מעלתה של ארץ ישראל, ומעלת היושב בה.

רבים מן הראשונים עלו לארץ, או ניסו לעלות אליה. ידועה עלייה גדולה של יהודים מצרפת ואנגליה בראשות רבנים מבעלי התוספות, עלייה הקרויה 'עליית בעלי התוספות, שהחלה בערך בשנת ד'תתק"ע. העולם התיישבו בירושלים לזמן קצר עד הכיבוש הצלבני שאילץ אותם לעבור לעכו, בה התקיימה קהילה יהודית גדולה וחשובה. כמו כן ידועות עליות פרטיות של חלק מגדולי הראשונים: רבי יהודה הלוי, הרמב"ן, רבי יחיאל מפריז, רבי דוד הנגיד נכד הרמב"ם, ועוד.